הי משה,

41 שנים חלפו מיום הכפורים 1973. חתיכת זמן. מאז הספקתי לגדל 4 ילדים ושבעה נכדים (כן ירבו) ואתה נשארת צעיר בן 23. השנה לרגל יום השנה לפרוץ אותה מלחמה מחורבנת, אותה תופת נוראה החלטתי לנסות ולהשלים לך את מה שלא הספקתי לספר לך כשישבנו באזור הכינוס ליד טסה. עייפים אחרי שבוע לחימה רצוף של מה שקוראים היום 24/7. מוטרדים כי כבר איבדנו חברים רבים.

מודאגים כי המקלעים לא תאמו לטנקים, הפגזים היו חודרי שריון ולא נועדו ללחימה נגד כוחות חי”ר ומתגעגעים מאוד לבית. אני לבתיה זוגתי ולבני בן החצי שנה, סהר, ואתה לדפנה חברתך, להוריך, לאחותך ובעיקר לאחייניתך הקטנה ענת.

לא הספקנו לדבר הרבה שם על החול על יד הטנקים שלנו. קצת ספירת מלאי – דובדבני נעדר, סמי נפצע ופונה, אמנון אברמוביץ’ נפצע אנושות, אורפז, מוטי ואחרים שהדריכו אתנו בבית ספר לשריון היו עדיין בחיים. גם אתה…עדיין.

שמענו את המח”ט בלשונו המתגלגלת והכל כך לא ישראלית נותן הרצאת מוטיבציה (שאיש מאתנו לא היה זקוק לה) שעדיף היה, בדיעבד, לתיתה לדרג המדיני, לפיקוד הצבאי הבכיר ביותר ולראשי המודיעין (אלו שפישלו ובענק) ורק חשבנו על המקלחת עם הג’ריקן, על השתנה על החול ולא בתרמיל של פגז בתוך הטנק, על אכילת פרוסת לחם ולא קרקר שפג תוקפו ועוד כהנה וכהנה.

שם נפרדנו. שם ראיתיך בפעם האחרונה. היה זה בדיוק שבוע אחרי שבאת לאסוף אותי מהבית של אמי בתל אביב ביום הכפורים אחר-הצהריים. שבוע אחרי שאביך הביא אותנו למקומות הכינוס (התעקשת שקודם יביא אותך כדי שלא תפסיד את המלחמה..), שבוע אחרי שנתתי לך חולצה עם שרוולים ארוכים משובצת חדשה בגוון ורוד שבתיה קנתה לי כדי שלא יהיה לך קר. אני לקחתי את הירוקה. שבוע אחרי שמישהו כתב אות בספר תורה בדרך לימ”ח בקסטינה על שם בני בן החצי שנה, סהר, שבוע אחרי שפרצנו לנשקייה בשדה תימן כי הנשק לא רצה לפתוח אותה ומצאנו אותה ריקה. שבוע אחרי שהגענו לסדנא במחנה נתן ומצאנו את הטנקים שלנו עם כנות למקלעים מסוג אחד ועם מקלעים מסוג אחר שלא אפשרו כמעט לירות בהם. שבוע אחרי שנסענו על זחלים ממחנה נתן ועד לתעלה. קצת פחות משבוע מנפילת הפגז הראשון עלינו. פגז שהרג את הקמב”ץ גרניק.

ברגע שהגענו לקבל את הטנקים אתה צותת להיות טען קשר אצל סמ”פ ב, רוגוז’ינסקי ואני כרגיל תותחן מ”פ. ממתין לאבישאול המ”פ שלא הגיע בילה בירח דבש בחו”ל. דני קריאף השתלט על צוות המ”פ יחד עם קופרברג מלך הטענים קשרים ויוסי אגוזי אלוף הנהגים ואני התותחן. הספקתי להגיד לקריאף כי אם אבישאול הידוע באומץ ליבו יוצא הדופן (יש שאמרו בשיגעונו) לא הגיע סיכויי לחזור בחיים גדול ב50% . לאחר זמן קצר הגיע מ”פ מחליף. אהוד גרוס ששירת לצידי בבית ספר לשריון. זה הגיע ואמר: את דורי אני לוקח לצוות שלי. כך מצאתי עצמי עם משה משה ועם יצחק אפו. שניים שלא הכרתי מקרוב מהסדיר.

עוד הספקתי לספר לך על הוויכוחים הבלתי פוסקים במהלך המלחמה בתוך הטנק בין אהוד לבין משה איש הפנתרים השחורים. ויכוחים סוערים שזכו להפסקות מדי פעם כשנדנדתי למשה משה בשאלה מה שמו הפרטי ומה שם משפחתו.

באותה שבת אחרי שנפגשנו הטנק שלנו יצא מכלל שימוש ואהוד גרוס עבר לצוות אחר. אלינו הגיע אילן קיטאי, קיבוצניק עם פני תינוק מנווה ים. בחור מקסים.

קיטאי חזר ותיאר כיצד תראה פגישתו המחודשת עם אביו בקבוץ ב-6 אחרי המלחמה. “הפעם, אני אשתכר וגם אשכנע אותו” אמר.

לא אלאה אותך בפרטים על שעבר עלי בשבוע לאחר מכן. הסתפחנו לגדוד 410 (התחלנו ב-407) ונלחמנו מלחמה מזורגגת על הרחבת מסדרון הצליחה . ספגנו אבדות רבות. טנקים נפגעו ללא הרף. צוותים עמדו מוכנים עם ג’ריקנים לשטוף את הדם כדי לעלות על הטנקים שרק נפגעו קלות. הספקתי להיות חלק מהפלוגה שגררה את גשר הגלילים למים וראינו מעלינו את חיל-האוויר מפיל מטוסים רבים שניסו לתקוף אותנו. עד שהגיע שוב שבת ה-20 באוקטובר.

התקדמנו לאיטנו באזור “מיסורי”. קיבלנו התרעה על ירי טילים לעברנו והספקתי לירות ולפגוע בג’יפ שעליו עמד המשגר. טוב, נחשבתי לצלף גדול. דקות לאחר מכן חטפנו. אילן נהרג, משה משה נפצע בעין ואני נשרטתי לאורך כל הגב. לזכותו של אפו הנהג ייאמר שהוא חמד לו לצון שניה לפני שחטפנו והכה ברגלי בידו מתוך תא הנהג וצעק בום. אני נבהלתי והתכופפתי וכך הרסיס, כנראה, רק שפשף את הגב (פציעה שגיליתי רק אחרי כמעט חודש בבית) ולא נכנס לי בראש. גם נסים הם חלק מהחיים.

למחרת עוד הספקתי ללוות את מוטי קורב, חברנו הקרוב, שפונה פגוע בעורק הצוואר וסייעתי לסחוב את האלונקה למסוק. פציעה שלא שרד אותה. באותו יום גם נהרג חברנו אורפז וגופתו נמצאה אחרי חודשים.

אתה, משה, כבר בלילה שבין ה-15 ל-16 לחודש השתתפת בקרבות הצומת טרטור לקסיקון. הטנק שלכם נפגע בחלקו האחורי. חילצתם עצמכם החוצה ונוריתם שם מטווח קצר.

רק בתום המלחמה בטלפון הראשון הביתה אחי, אשר, סיפר לי שנהרגת. השנים חלפו. יותר ויותר אני מרגיש בהפסד הגדול של אי-הימצאותך הפיזית אתנו. אני מניח שהיית מסיים את לימודי הרפואה בבולוניה שבעיצומם היית בחופשה בארץ ביום הכפורים. גינקולוג, אני מנחש. בטח היית מגדל ילדים ונכדים. סבא משוגע.

41 שנים ואתה קיים לצידי. גם בתיה מרגישה כך.

בשבוע שעבר חיתנו את בת הזקונים שלנו. מתחת החופה, לשנייה אחת, ראיתיך, צעיר, חתיך, מרים גבה אחת ומלמל: מזל טוב.

יורם דורי