סמל עמוס טנא (כהן) ז”ל

בן מרגלית וצבי
נולד בכרמיה
ב- כ”ו באב תשי”ג, 6.7.1953
התגייס ב- 14.11.1971
שרת בחיל השריון
יחידה: חטיבה 401, גדוד 79
תפקיד: מפקד טנק
נפל בקרב
ב- י”א בתשרי תשל”ד, 7.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: צומת “טליסמן” – “לכסיקון” (“צומת דיזי”)
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: ירושלים- הר הרצל
הותיר: הורים ושתי אחיות

עמוס, בן מרגלית וצבי, נולד ביום כ”ו באב תשי”ג (6.7.1953) בקיבוץ כרמיה.
בשנת 1956 התגרשו הוריו ועמוס גדל עם אביו ואימו החורגת רות אליה היה קשור בקשרי אהבה עמוקים כבן לאמו. כשהיה עמוס בן שש עזבו הוריו את הקיבוץ והחל ללמוד בבית-הספר היסודי על שם ח”נ ביאליק בחולון.
אביו, איש משרד החוץ, נשלח לתורכיה בשירות משרדו ועמוס המשיך לכן את לימודיו בבית-הספר הצרפתי לילדי דיפלומטים באנקרה. זו תקופה שאיפשרה לו לראשונה לקבל פרספקטיבה נכונה של מכלול הבעיות הקשורות לישראל וליהדות. נושאים אלו חודדו על ידי ויכוחים עם חבריו לכיתה (הלא יהודים) והשאלות בבית כתוצאה-מכך. כוח השיכנוע של עמוס ולהטו להסביר עמדותיו, השפיעו לרוב על חבריו ובחצר בית הספר לא פעם היה המשחק “שוטרים וגנבים” מתחלף “לישראל נגד הערבים” כשהילדים רבו כדי להיות “ישראלים” דווקא.
גאוותו של עמוס על היותו ישראלי התבטאה בצורות שונות כלפי חבריו הזרים, בין היתר הוא לא רצה לעשות כל מאמץ כדי לשנות את מבטאו הצברי המובהק בצרפתית. יחד עם זאת הנער הישראלי שזה רק עתה רכש שפה זרה זו, התאמץ באשר לתוכן, ואומנם עמוס מצליח להיות בכל שנות לימודיו באנקרה ראשון לכתתו, טוב יותר אפילו מחבריו הצרפתים בספרות ושירה צרפתית. הסיבה לכך טמונה אולי בכך שעמוס היה חש הדברים באופן עמוק ותמיד ניסה ולרוב הצליח, לבטא רגשותיו בכתיבה, בציור, בנגינה ואף בעשיית סרטונים קצרים.
אהבתו לכלי ביטוי אלה, בעיקר לנגינה בגיטרה ולעשיית סרטונים הלכה והתחזקה עם שובו ארצה ב-1967. הוא מתקבל בחמישית בגימנסיה העברית בירושלים ואז עמוס החל לרקום אותם היחסים הנפלאים עם חבריו איתם יעשה כל הדרך עד נפילתו: כיתות התיכון עם התלבושת האחידה, להקות נגינה עם הגיטרה שלו, אהבתו לשירי החיפושיות והתלהבותו לשכנע ביופה של שירה זו חבריו והוריו שנדבקו באהבה זו, כתיבת תסריטים ועשיית סרטונים אותם תמיד רצה שיהיו בעלי כושר ביטוי מיוחד ולא שגרתי ומעל לכל חלומות על לימודים בבימוי וייצור סרטים לאחר השחרור.
לאחר הבגרות שעבר בהצלחה וזמן קצר לפני גיוסו לצה”ל, עמוס עושה טיול באירופה, שוב פגישה מלאת חוויות עם העולם הגדול, עם נערים ונערות אירופאיים המחפשים תוכן לחיים, ויכוחים ודיונים ארוכים תוך נגינה בצוותא על גדות הסיינה בפאריס או על מדשאות “הייד-פארק” בלונדון… עמוס מבין לרוב לרגשות נוער זה אך לא מוכן להשלים עם- האופנה הרובעת לביטול מושגים “כמולדת” או “זהות לאומית”.

הוא חוזר ארצה, מתגייס בנובמבר 1971 מבקש להתנדב לסיירת “שקד” אבל…יש מכסות והן מלאות כבר. עמוס בוחר בשריון “אגרוף הברזל של צה”ל” כפי שנהג לומר בכל הזדמנות לחבריו מחיילות אחרים. הוא מתחיל מסלולו בצה”ל עם מטען גדוש של רצון טוב ותחושת חשיבות הנושא: טירונות מקצועות שהייה בקו כאיש צוות, קורס מט”קים ושוב הקו והאימונים לסירוגין ו”היציאות” הביתה שלא היו כל כך מזומנות וגם הביקורת על הדברים שלא היו כל כך בסדר והשאלות והויכוחים בבית עם חבריו על דמותו של צה”ל, השיטות והאוירה שהיה טוב ורצוי להנהיג ביחידה.
עמוס היה רוצה שגם צה”ל של השעות ההפוכות”, של אימונים אבק וטיפולים בטנק לא יהיה שונה עד כדי כך מאותו צה”ל השורשי, האמיתי בו היה חש כאשר המח”ט או המג”ד היה פונה ליחידה. ואומנם כאשר עמוס היה למפקד טנק וקיבל אחריות על צוות וטנק הדגיש מחשבה רבה איך לטפל באנשים, לקרב אותם לנסות ולתת להם תחושת זו של אותו צה”ל שטוב לשרת בו ויחד עם זאת (או נכון יותר בשל כך) שהכל בטנק ובצוות חייב הכל להיות “פיקס”.
עם חבריו הקרובים עמוס התלבט רבות אם ללכת לקורס קצינים ולחתום לתקופת שירות נוספת, אחרי כמעט שנתיים שירות, בתקופה הרגועה ההיא שלפני “יום הכיפורים”, השחרור נראה לעין והחל להיות בחבורה נושא לשיחות, לתוכניות ולחלומות… במכתבו לפני-האחרון כתב לאחותו ולאמו: “…אני חושב יותר ויותר ברצינות על מה שאעשה אחרי הצבא נראה לי ללמוד במאות וצילום סרטים. אני פשוט נמשך לזה. אך למעשה אני גם נמשך למוסיקה ורוצה לשלב את שני הדברים יחד (מוסיקה לסרטים ובימוי סרטים למשל)…” במכתבו האחרון, בספטמבר 1973 כתב: “אמא, אני החלטתי ללמוד קולנוע, אלא במקום לנסוע בתחילה לפריס וללמוד שם, אני אתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, שם יש חוג טוב (כך אומרים) לאומנות. אחר-כך אסע לפריס….”

במלחמת יום הכיפורים השתתף עמוס בקרבות הבלימה בסיני. ביום י”א בתשרי תשל”ד (7.10.1973) נפל בקרב בגיזרת איסמעיליה על שפת תעלת סואץ והובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: “בנכם נפל בקרב בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. הוא שירת ביחידת שריון כמפקד טנק, בפלוגה שנשלחה להדוף את כוחות האויב שחצו את התעלה. במהלך הקרב התגלה עמוס כמפקד מעולה והשמיד כלי נשק רבים של האויב, תוך גילוי אומץ לב והכרה בשליחות שמילא”.