סמל דב (דובי) שדה ז”ל

בן רחל ופרץ
נולד בתל יוסף
ב- כ”ח באב תשי”ג, 19.8.1953
התגורר בתל יוסף
התגייס ב- 4.5.1971
שרת בחיל השריון
יחידה: חטיבה 401, גדוד 79
תפקיד: תותחן טנק
נפל בקרב
ב- י’ בתשרי תשל”ד, 6.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: אזור “מצת” – מעוז “פורקן”
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: קיבוץ תל יוסף
הותיר: הורים, אח ושתי אחיות

דב (דובי), בן רחל ופרץ, נולד ביום כ”ח באב תשי”ג (19.8.1953) בתל יוסף. הוא למד בבית-הספר היסודי “עמק חרוד” שבעין חרוד, והמשיך בלימודים על יסודיים בבית-הספר “עירון” בחדרה. דובי נולד תאום לאסתר’קה, ושניהם אחים לשמעון ולעידית. כשעלו הוריו ארצה ובנו ביתם בה, קיוו בכל לבם לחנך את ילדיהם בלא מורא של מלחמה. מילדותו התעניין דובי בכל הקשור בטבע. הוא אסף אבנים, צמחים וחרקים, והביא את “שלל” המסעות שלו להוריו, לאחיו ולחבריו בגן ובבית-הספר. בחצר הגן טיפל בעצים, בבעלי-חיים וגם דאג לכבשים, ובדרך אל חדר הוריו ליקט ברגים, גלגלים וגרוטאות ברזל שנמצאו לו. שעות ארוכות נהג לטייל ברפת ולהביט בסקרנות ובתום בפרות וברפתנים.
אסתר’קה ודוביִ אח ואחות, היו תמיד יחד. כששקדה על ספריה – ישב לצידה. כששיחקה בגן – שיחק וצחק עמה. סיפר אחד המכרים של המשפחה: “מימיו לא החמיץ דובי מאורע חגיגי הקשור באחותו התאומה. אף למסדר הסיום, בתום שירותה הצבאי, הגיע ממש ברגע האחרון, כשחיוך של אושר נסוך על פניו”.
גבה-קומה היה. גזרתו שברירית ודקה. ושערו יורד בשיפוע על מצחו הצר. “מעל לכלִ ידיים…” נזכר אחד הידידים, “כפות ידיים גדולות ומוצקות שידעו הכל. ידיים שלמדו לאחוז בהגה הטרקטור והרכב… “
בני המשפחה נזכרים בעוגת התפוחים של “שבת אחר-הצהרים” דובי התאווה אליה ואל הבילוי בחיק המשפחה. כל ימיו היה בן מסור להוריו ואח אוהב לאחיו ולאחיותיו.

דב גויס לצה”ל בראשית מאי 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות נשלח להכשרה מקצועית. בתקופת שירותו הורד פעמיים ה”פרופיל” שלו. הוא היה מועמד לעבור ליחידה עורפית, אך סירב בתוקף. “אני רוצה להיות חייל כמו כולם!” אמר לאחיו שמעון, והוסיף: “אתה יודע מה עבר על אבא ועל אמא. יותר לא ישלחו יהודים לגזים. אני רוצה לחזור לשריון”. גם את בקשתה של אמו דחה. הוא השתלם בקורס למקצועות הטנק וסיים בהצטיינות (95). ביחידתו נחשב תותחן מעולה ואהב את הטנק, את העוצמה ואת הקצב שלו. בכל מקום היה אהוב על חיילים ומפקדים, ונודע כחייל עקשן, שאינו נכנע לקשיים. כשהיה בא הביתה לחופשה, ישב שעות רבות עם בני משפחתו, סיפר על עצמו וביקש לשמוע על אשר התרחש בבית בהיעדרו.
הוא הרבה לחלום על התקופה שלאחר תום השירות הצבאי: “אסתר, את מתארת לך – אנחנו שנינו באמריקה, נעבוד כחצי שנה ורק אחר כך נצא לסובב את המדינה העשירה ביותר בעולם”. והחלום – נגוז.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה דובי בגזרת התעלה, והיה בין הראשונים שהוזעקו לצאת לקדם את התקפת המצרים. הפלוגה של דובי פעלה בגזרת איסמעיליה, והשמידה מספר רב של טנקים מצריים. במוצאי יום י’ בתשרי תשל”ד (6.10.1973), כשהיו דובי וחבריו בדרכם לחלץ נפגעים, נפגע הטנק שלו משלוש הטילים שירו המצרים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בתל יוסף. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

על קברו הרענן אמר אחד מחברי המשק: “דובי איננו העצבות שהשתלטה עליו בעת האחרונה, כשחזה את המלחמה הקרבה בלחשושים מנבאי שחורות; הוא איננו הערגה הביתה, לחברה, לאמינות בקטפת, והוא איננו רק השליפה מהמותן כדי להטיח את האמת בפרצוף. דובי איננו השיגעון בדרכים, בין השדות, בגבעות החול כתותחן מעולה. הוא הצירוף של כל אלה ועוד מה שאנו יודעים עליו ועל אשר בתוכו”.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה בתל יוסף, כתב מפקד היחידה: “הכרתי את דב כאיש צוות מעולה. כאשר חלה והוצא משורות הלוחמים – דרש לשוב אל חבריו, והצליח. צר לי על דב”.
בני משפחת שדה וידידיו של דובי במשק העלו זיכרונות ורשמו דברים על דמותו ועל דרכו בחוברת הזיכרון “אלה הבנים”, שהוציאו לאור חברי קיבוץ תל-יוסף.