רב”ט חיים פרבר ז”ל

בן רבקה ופישל
נולד בחיפה
ב- כ”ב באדר תש”ח, 3.3.1948
התגורר באילות
התגייס בספטמבר 1966
שרת בצנחנים
יחידה: גדס”ר ונ”ט 317/582
תפקיד: מש”ק תול”ר
נפל בקרב
ב- כ’ בתשרי תשל”ד, 16.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: “החווה הסינית” – ציר “טרטור”
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: חיפה
הותיר: הורים ואח

חיים, בן רבקה ופישל, מניצולי השואה, נולד ביום כ”ב באדר תש”ח (3.3.1948) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי “מרכז” ובבית הספר הריאלי העברי בחיפה, במגמה הביולוגית. חיים הרבה לקרוא, בעיקר על תולדות העם היהודי בדורות האחרונים על השואה, על מרד הגיטאות, על הבריחה ועל ההעפלה דבר אשר הייתה לו השפעה רבה על חייו, אהבתו למולדת ושאיפתו ליהדות גאה וחפשיה. בהיותו רך בשנים ובתקופת גן הילדים אהב להיות מוקף בחברה, ובאמתחתו מצוי היה תמיד אוצר סיפורים ואגדות בלתי נדלה, לשעשע חבריו ולכבוש את לבם. וכבר אז נטה לבו לחיק הטבע ויופיו. בתקופת לימודיו בבית הספר היה חביב על מוריו ועל חבריו ובלט בכישרונותיו בציור, בהצגות, ובכל פעילות חברתית. זיקתו להשכלה הייתה עמוקה ומשמעותית, ונפשו ביקשה לתרום לחברה מבחינה תרבותית ולהרחיב אופקים הרבה מעבר ל”פיסת נייר” (כזה היה יחסו לתעודת הבגרות).
חיים היה בעל כושר ביטוי עז בכתב ובע”פ. חניכיו בתנועת “המחנות העולים” מספרים עליו: “הוא היה דמות סוחפת, היה לו כוח שכנוע וכושר דיבור, הוא ידע לשמוח ולשמח. הנושא הקרוב ביותר ללבו, ואשר היווה חלק בלתי נפרד מאישיותו, היה עולם הטבע הקסום ויופיו. כה רבה הייתה כמיהתו וכיסופיו לעולם החי והצומח. בסיוריו עם חניכיו, ביקש להחדיר בהם אהבה זו, והסבריו מרתקים ומקיפים עולם מופלא זה, שהיה חלק מנשמתו. הוא אהב את המרחבים ואת ערבות הנגב, על נופיהן ועל הצמחייה שבהן. המרחבים והנופים הפראיים היו לחיים- שונא ההגדרות, הכבלים והמגבלות סביבה טבעית. הוא אהב מאוד בעלי חיים, ובנח”ל ים הקים את פינת החי וטיפח אותה באהבה ובמסירות. חיים אהב מתח ומשובה, בדחנות ותעלולים. “את העולם” כך אמר “יש לקבל כבדיחה. אסור לקחת הכל ללב”. ואף על פי כן תמיד עמד איתן ולחם בעוז את מלחמתו הבלתי מתפשרת, גיבש עקרונות ברזל ודבק בהם מתוך אמונה שלמה, ניתח כל מצב ניתוח מבוגר ונבון, בכושר ובתושייה לא רגילים, אך ידע להפיק ולמצות את היפה, האמיץ והמשמעותי בחיים, ולהנות מיצירותיו בצילום ובציור, ומבט עיניו החריף חודר, קורן ומאיר. דמותו של חיים דמות מורכבת הייתה. כתב עליו חברו: “חיים הלוחם על עקרונותיו וחיים הזועף, הכועס, המרגיז, לצד חיים המרתק, הנסחף בגלגולים של צחוק פרוע, הפורע את הדמות הנראית לעתים מסוגרת וממושמעת. חיים ומבטו החצוף, ולצדו זה המגניב חיוך של בושה ושל רתיעה קלה מפני הפגישה עם האדם. זה הנמשך אל הוויכוח הקולני תוך עשייה, וזה המגיף את תריסיו בפני עוברים ושבים ונראה כזאב בודד המכליל, לכאורה, בדבריו והמפרט את מלאותו בחלקיקי עולם מצולם. בררן ועיניו גדולות, רואה הכל ועיוור לאשר ירצה. שלם המעצים את פרטיו, וססגוניותו המדגישה את מורכבותו של השלם”.

חיים גויס לצה”ל בסוף ספטמבר 1966 והתנדב לנח”ל המוצנח, במסגרת גרעין “אילות”. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס למפעילי תול”ר. מפקדיו אהבוהו על שהיה חייל מצוין וחבריו חיבבוהו על ידידותו הטובה ועזרתו. על השתתפותו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו “אות מלחמת ששת הימים”. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, וכאשר פנה להגשים את חלומו ב”אילות”, שאלוהו הוריו מדוע דווקא אילות המרוחקת כל כך מבית ההורים, והוא השיב, כי מאז ומתמיד הייתה דרך חיים זו של רוח חלוצית, שאיפתו הכמוסה וחלומו, לקחת חלק בבניין וייסוד מפעל חלוצי חדש בישראל ובעתידו.

משפרצה מלחמת יום הכיפורים, גויס ונשלח עם יחידתו, סיירת צנחנים, לחזית בסיני. ביום כ’ בתשרי תשל”ד (16.10.1973), בצומת “טרטור-לכסיקון”, נפל חיים בקרב. בליל הצליחה לעברה המערבי של תעלת סואץ התנהל קרב קשה בדרום “החווה הסינית”. הצומת וציר “טרטור” היו חיוניים ביותר, כדי להעביר בהם את גשר הגלילים. לפנות בוקר, לאחר נסיונות רבים לכבוש את הצומת, קיבל גדוד הסיור משימה לפרוץ לצומת ולטהר את ציר “טרטור” ממערב למזרח. על הכוח נפתחה אש חזקה ומרוכזת מאוד, ובקרב הקשה שהתנהל היה חיים על זחל”ם, ובנסיון להיחלץ ולחלץ נפגעים, נפגע פגיעות מוות בקרב הדמים, בהקרבת חייו למען הגנת המולדת ולמען ביטחון עמו. ביום 13.10.1973 דיבר עם הוריו בפעם האחרונה בטלפון, ולאחר כשבוע נותק הקשר כליל. תחילה נחשב לנעדר, את התקווה נטלה באכזריות העובדה, כי גופתו זוהתה.
חיים הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, דברי זיכרונות, ציורים משלו, מתצלומיו, משיריו, ממאמריו וממכתביו.
בשיר “אנחנו יודעים אמא”, ששלח למשפחת חברו, שנפל לאחר מלחמת ששת הימים, כתב חיים: “אגרוף קמוץ שציפורני אצבעותיו / ננעצות עמוק-עמוק בכף היד, והוא צועק אל מול / העולם: מדוע ? ותישאר השאלה דמומה ונעלבת / נחבאת כמבוישת ותיוותר אין-אונים- כעלעל אחרון של סתיו. / אכן נגדע העץ כהלום ברק ביום בהיר. / אך זה החל לתת פריו- וידום. / ובנופלו יסחוף עמו כל אשר בדרכו. / נגדעו ענפים, נשברו זלזלים, ותיוותר חלקה דוממת / ולבבות שבורים”.