סרן אורי שינהורן ז”ל

בן הלה וחיים
נולד בחיפה
ב- י”ז באלול תש”ט, 11.9.1949
התגייס באוקטובר 1969
שרת בחיל השריון, חיל החימוש
יחידה: חטיבה 14, יחידה 88
תפקיד: קצין חימוש – לוחם
נפל בקרב
ב- כ”ג בתשרי תשל”ד, 19.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: מתחם “אורחה”
באזור מצרים – הגדה המערבית
מקום קבורה: חיפה
הותיר: אישה ובת, הורים ואח

אורי, בן הלה וחיים, נולד בחיפה ביום י”ז באלול תש”ט (11.9.1949). הוא למד בבית-הספר היסודי “מעלה הכרמל” ובבית-הספר התיכון-מקצועי “בסמ”ת”. כבר מילדותו הצטיין בטוב לבו ובכישרונו לרכוש חברים שאהבוהו. את חבריו הרבים “צבר” מכיתה א’ של בית-הספר היסודי ועד ליום נופלו.
אורי היה הרוח החיה בחברה. לא הייתה פעולה חברתית שנעשתה ללא תכנונו או עצתו, ובתנועת “הנוער העובד” היה הוא ראש וראשון למארגנים מסיבות וטיולים. אהבתו לטבע לא ידעה גבול.
סיפרה עליו אשתו: “תמיד היה נוהג להיזכר כיצד היה הר הכרמל, כשעדיין לא נבנו בו כבישים ובתים. שעות ארוכות היה מספר לי על היערות הקרירים והמוצלים, על הואדיות המקסימים, ועל הים. לעתים היה יושב על שפת הים ללא נוע, מתבונן בהילוכם של הגלים וחולם”.
מאחר שהיה נער יפה תואר, גבוה, בלונדי ובעל עיניים כחולות, זכה תמיד להערצת הבנות. אולם בשל רגישותו הרבה, לא ניצל את הצלחתו זו והעדיף אהבת-אמת.
בבית-ספר המקצועי נתגלו לראשונה מיומנות ידיו, ורצונו הכביר לעשות ולהצליח. אורי היה פטריוט נלהב. שירי-מולדת היו אהבתו הגדולה, ובמסיבות בתנועה היה נותן קולו בשירה אדירה. שנים ארוכות שמר עמו שירונים, שלפיהם היה מזמר ומלווה עצמו בנגינה בגיטרה. אך יותר מכל אהב ריקודי עם. כשהיה נער הצטרף ללהקת ריקודי-עם, ויחד אתה הופיע במקומות שונים בארץ. בשעות הפנאי היה מסתגר בחדרו וכותב שירים. רוב שיריו מבטאים את אהבתו הרבה לארצו ולבריות. מלבד כל מעלותיו היה גם ספורטאי מצוין, ועשה חיל בעיקר בריצה למרחקים ארוכים ובכדורסל.

אורי גויס לצה”ל בשלהי אוקטובר 1967, ומאחר שהיה בוגר בית-ספר מקצועי, הוצב לחיל החימוש. במסגרת שירותו עבר קורסים מקצועיים שונים, לרבות קורס קצינים וקורס קציני חימוש.
על אורי הקצין סיפרו חבריו ליחידה: “אורי – דמות גבוהה עם בלורית בלונדית ועיניים כחולות, הילוך נמרץ וקול בוטח. אורי היה מעמודי התווך של הגדוד. בתפקידו כקצין חימוש, התחיל לבנות את הגדוד מבחינה טכנית. לדעת כולם היה מהדמויות היותר אהובות בגדוד. אורי התעניין ברכב אמפיבי ומצא סיפוק רב בעבודתו. הוא עבד על הכלים ללא ליאות וחילק הוראות עבודה ועזר היכן שצריך. מעולם לא סירב לעבוד. החריצות הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו, ומפקדיו ידעו שאם נותנים לאורי תפקיד, יש על מי לסמוך”.
בתקופת מלחמת ההתשה שירת בקו תעלת סואץ. זאת הייתה תקופה קשה, אך מלאת חוויות וזכרונות מאלפים.
משהגיעה עת שחרורו, בשלהי אוקטובר 1970 התנדב לשירות בצבא הקבע והוצב בבקעה, שם השתתף במרדפים רבים אחר מחבלים. בשלהי דצמבר 1971 השתחרר אורי ויצא לחיים האזרחיים, לאחר שעשה שנה בשירות קבע. הוא נשא לאישה את חברתו יעל, והשניים החליטו להגשים את חלומם ִ לגור בחיק הטבע. לכן קנו בית קטן במושבה אבן-יהודה. על הבית שמרו שני כלבי זאב גדולים, ושם נולדה בתם שרון. אורי עבד בייצור כלי-נשק במפעל של משרד הביטחון, ובערבים למד ניהול ייצור בשלוחה של הטכניון. למרות כל עיסוקיו הרבים שגזלו את רוב זמנו, מצא זמן להקדיש לבתו האהובה, ולבלות בערבים בחברת אשתו וידידיו ולהנעים להם בנגינתו בגיטרה ובקולו הערב. “היו אלו ימים נפלאים”, אמרה אשתו, “אידיליה של ממש”.

במלחמת יום הכיפורים שירת כקצין חימוש בחזית הדרום, בגדוד שהורכב ממתנדבים. על הימים הראשונים של המלחמה סיפרו חבריו ליחידה: “אורי פעל ללא ליאות. תמיד הרגיש צורך לעודד אותנו ולהיות במקום הנכון. תמיד דאג למלאי של ציוד, מזון ותחמושת. הוא נפצע בראשית המלחמה, אך עמד על כך שישוב לתפקידו. כשחצינו את התעלה נפלטה מפיו אנחה, שאמורה הייתה לסמל את שמחתנו, על כי סוף סוף עברנו את המלחמה. אך הגורל רצה אחרת… נאלצנו להמשיך ולהילחם”.
ביום כ”ג בתשרי תשל”ד (19.10.1973) נכנס הגדוד לקרב המכריע של כיבוש מוצב “אורחה”, היא סרפאום, שממערב לתעלת סואץ. אורי, שלחם בראש הכוח, נפגע ונפל.
הובא למנוחת-עולמים בבית העלמין בחיפה, השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: “אורי הוגדר כקצין טוב, בעל ידע מקצועי רב, מסור, יעיל ואהוד”.
כתב עליו מפקדו: “הוא היה מופת ודוגמא אישית לחבריו”.