אמציה ברעם -אפריל 23rd, 2023 at 22:23none
Comment author #4279 on חברים מספרים על גבריאל (גברי) ברעם ז”ל by יד לנופלים | חטיבה 14
החיכוך הראשון של גבריק עם המוות היה במינכן ב-1972. כחבר נבחרת הנוער הלאומית בכדוריד גבריק היה חבר משלחת הנוער לאולימפיאדה. כשנתפסו הספורטאים ע”ע המחבלים נשארה משלחת הנוער ללא הגנה של משטרת מינכן. עבר עליהם ליל-שימורים קשה. גבריק חזר הביתה די מזועזע. הגורל העניק לו עוד שנת-חיים.
עם הגיוס הצליח גבריק להגיע לקורס טייס, אך לאחר מספר חדשים נופה מן הקורס. בהתחשב בכישוריו הטכניים והצטיינותו במתימטיקה חיל האויר ביקש ממנו ללכת לקורס נ”מ ולהיות מפעיל של טילי “הוק”, אך הוא סרב. הוא רצה להיות לוחם ודווקא בשריון, בעקבות אחיו הגדול שאז היה מ”פ טנקים במילואים. בטירונות מקצועות הצטיין כתותחן והיה תותחן מ”פ. בבית סיפר בגאווה גדולה שכבר עתה הגיע לשאיפה שלו ללכת בעקבות אחיו הגדול ולהיות תותחן מ”פ, כפי שאחיו הגדול היה התותחן של טנק מ”פ ב’בגדוד 82, סרן שמואל גורודיש, אח”כ גונן, ב-1956. הוא העריץ את המ”פ שלו, סגן עמוס וינטראוב, וראה עצמו בעל זכויות-יתר, פריבילג אמיתי. הוא היה קשור מאד לצוות הטנק שבא מכל חלקי הארץ.
תאור הקרב בליל מוצאי יום הכיפורים שבו קודם נהרג המ”פ ואח”כ הטנק התפוצץ על המיים מול גשר הפרדאן המופיע בדו”ח הרשמי הוא שגוי למיטב ידיעתי. לפי הידוע לי כך זה היה: כשהגיע המג”ד מוני ניצני עם שקיעה לרכס “נוזל” היתה עמו למעשה רק פלוגה אחת, פל’ ח’. עם רדת החשכה הופגז הרכס קשה. טנק מ”פ איבד את הקשר, ועמוס וינטראוב נאלץ להחליף טנק. במקומו עלה סמל עמוס טנא. אפשר לכן לכנות את הטנק: טנק שני העמוסים. על-פי הפקודות מלמעלה המג”ד שלח את המ”פ עם מחלקה אחת (1+3 טנקים) לכיוון התעלה בלי לדעת היכן האוייב חוצה, ושהשטח כולו כבר תפוס ע”י חטיבת חי”ר מצרית מחופרת עם כמות עצומה של נשק נ”ט קצר-טווח. עמוס וינטראוב נהרג מייד מרסיס פגז ארטילרי. חלק מהטנקים נפגעו ולא חזרו, אינני יודע כמה. בערך בין 8 ל-9 בערב, שוב עלפי פקודות מלמעלה, שלח המג”ד עוד 4 טנקים אל לב המאפליה. לכח כה זעיר לא היה סיכוי למלא את המשימה שכשלעצמה לא היתה ברורה לגמרי. לפי מה שהבנתי ממוני ניצני פצוע-הראש בבית החולים בבאר שבע הפקודה מלמעלה היתה “לדחוף את המצרים בחזרה למיים”. כזכור, למרבה הצער, איש לא העלה על דעתו בערב הראשון לפנות את המעוזים. כמובן, בהתחשב בכך שניצני היה פצוע קשה כשריאיינתי אותו בחיפושי אחרי גבריק, אפשר שלא זכר בדיוק מה היתה הפקודה שקיבל.כך או כך, שני מטק”ים הידועים לי בהסתערות הזו היו מוטי רוזנברג ועמוס טנא. השטח רחש מאות מצרים. הטנקים נותקו זה מזה. לטנק של טנא, כזכור, לא היה כלל קשר. על-פי ממצאים של צוות הסיירים שלנו שהמצרים הרשו לו להכנס לאזור לאורך התעלה בשליטה מצרית שמונה חדשים לאחר המלחמה, שרידי-הטנק נמצאו כ-100 מ’ מן התעלה, מול גשר הפירדאן. הצריח היה הפוך ובמרחק כמה מ’ מן התובה. חור קטן של פגז ררנ”ט בטבעת-הצריח הסביר מה קרה: חייל-חי”ר מצרי אמיץ ירה מטווח קצר מאד, סילון המתכת הלוהט של המטען החלול פוצץ את הפגזים בצריח, והפיצוץ האדיר העיף את הצריח והרג בעשירית השנייה את כל הצוות. הטנק נמצא מתחת לדיונת-חול חדשה, לבנה, שהרוח ערמה על שרידיו. מן הצוות נמצאו רק פירורי עצמות זעירים שנאספו בשקידה, אך אי-אפשר היה להחליט למי הם שייכים. לכן להבנתי כל ארבעת הארונות הכילו שרידים של כל ארבעת אנשי הצוות. הקברים המצויים היום בכל חלקי הארץ הם בעצם קברים קולקטיביים של הצוות כולו. את מספר הטנק עדיין אפשר היה לקרוא היטב. השריד שלא השאיר ספק שזהו הצוות שנספה בפיצוץ היה שעון בר-המצווה (האנלוגי) של הנהג, מיכאל שריון. מחוגיו שנדבקו בפיצוץ הראו את השעה 14 דקות לפני עשר בלילה, מוצאי יום-כיפור, 1973.
החיכוך הראשון של גבריק עם המוות היה במינכן ב-1972. כחבר נבחרת הנוער הלאומית בכדוריד גבריק היה חבר משלחת הנוער לאולימפיאדה. כשנתפסו הספורטאים ע”ע המחבלים נשארה משלחת הנוער ללא הגנה של משטרת מינכן. עבר עליהם ליל-שימורים קשה. גבריק חזר הביתה די מזועזע. הגורל העניק לו עוד שנת-חיים.
עם הגיוס הצליח גבריק להגיע לקורס טייס, אך לאחר מספר חדשים נופה מן הקורס. בהתחשב בכישוריו הטכניים והצטיינותו במתימטיקה חיל האויר ביקש ממנו ללכת לקורס נ”מ ולהיות מפעיל של טילי “הוק”, אך הוא סרב. הוא רצה להיות לוחם ודווקא בשריון, בעקבות אחיו הגדול שאז היה מ”פ טנקים במילואים. בטירונות מקצועות הצטיין כתותחן והיה תותחן מ”פ. בבית סיפר בגאווה גדולה שכבר עתה הגיע לשאיפה שלו ללכת בעקבות אחיו הגדול ולהיות תותחן מ”פ, כפי שאחיו הגדול היה התותחן של טנק מ”פ ב’בגדוד 82, סרן שמואל גורודיש, אח”כ גונן, ב-1956. הוא העריץ את המ”פ שלו, סגן עמוס וינטראוב, וראה עצמו בעל זכויות-יתר, פריבילג אמיתי. הוא היה קשור מאד לצוות הטנק שבא מכל חלקי הארץ.
תאור הקרב בליל מוצאי יום הכיפורים שבו קודם נהרג המ”פ ואח”כ הטנק התפוצץ על המיים מול גשר הפרדאן המופיע בדו”ח הרשמי הוא שגוי למיטב ידיעתי. לפי הידוע לי כך זה היה: כשהגיע המג”ד מוני ניצני עם שקיעה לרכס “נוזל” היתה עמו למעשה רק פלוגה אחת, פל’ ח’. עם רדת החשכה הופגז הרכס קשה. טנק מ”פ איבד את הקשר, ועמוס וינטראוב נאלץ להחליף טנק. במקומו עלה סמל עמוס טנא. אפשר לכן לכנות את הטנק: טנק שני העמוסים. על-פי הפקודות מלמעלה המג”ד שלח את המ”פ עם מחלקה אחת (1+3 טנקים) לכיוון התעלה בלי לדעת היכן האוייב חוצה, ושהשטח כולו כבר תפוס ע”י חטיבת חי”ר מצרית מחופרת עם כמות עצומה של נשק נ”ט קצר-טווח. עמוס וינטראוב נהרג מייד מרסיס פגז ארטילרי. חלק מהטנקים נפגעו ולא חזרו, אינני יודע כמה. בערך בין 8 ל-9 בערב, שוב עלפי פקודות מלמעלה, שלח המג”ד עוד 4 טנקים אל לב המאפליה. לכח כה זעיר לא היה סיכוי למלא את המשימה שכשלעצמה לא היתה ברורה לגמרי. לפי מה שהבנתי ממוני ניצני פצוע-הראש בבית החולים בבאר שבע הפקודה מלמעלה היתה “לדחוף את המצרים בחזרה למיים”. כזכור, למרבה הצער, איש לא העלה על דעתו בערב הראשון לפנות את המעוזים. כמובן, בהתחשב בכך שניצני היה פצוע קשה כשריאיינתי אותו בחיפושי אחרי גבריק, אפשר שלא זכר בדיוק מה היתה הפקודה שקיבל.כך או כך, שני מטק”ים הידועים לי בהסתערות הזו היו מוטי רוזנברג ועמוס טנא. השטח רחש מאות מצרים. הטנקים נותקו זה מזה. לטנק של טנא, כזכור, לא היה כלל קשר. על-פי ממצאים של צוות הסיירים שלנו שהמצרים הרשו לו להכנס לאזור לאורך התעלה בשליטה מצרית שמונה חדשים לאחר המלחמה, שרידי-הטנק נמצאו כ-100 מ’ מן התעלה, מול גשר הפירדאן. הצריח היה הפוך ובמרחק כמה מ’ מן התובה. חור קטן של פגז ררנ”ט בטבעת-הצריח הסביר מה קרה: חייל-חי”ר מצרי אמיץ ירה מטווח קצר מאד, סילון המתכת הלוהט של המטען החלול פוצץ את הפגזים בצריח, והפיצוץ האדיר העיף את הצריח והרג בעשירית השנייה את כל הצוות. הטנק נמצא מתחת לדיונת-חול חדשה, לבנה, שהרוח ערמה על שרידיו. מן הצוות נמצאו רק פירורי עצמות זעירים שנאספו בשקידה, אך אי-אפשר היה להחליט למי הם שייכים. לכן להבנתי כל ארבעת הארונות הכילו שרידים של כל ארבעת אנשי הצוות. הקברים המצויים היום בכל חלקי הארץ הם בעצם קברים קולקטיביים של הצוות כולו. את מספר הטנק עדיין אפשר היה לקרוא היטב. השריד שלא השאיר ספק שזהו הצוות שנספה בפיצוץ היה שעון בר-המצווה (האנלוגי) של הנהג, מיכאל שריון. מחוגיו שנדבקו בפיצוץ הראו את השעה 14 דקות לפני עשר בלילה, מוצאי יום-כיפור, 1973.
יהיה זכרו ברוך