סמ”ר ישראל שינדלר ז”ל

בן לאה ויואל
נולד בהונגריה
בת”ש, 1940
התגורר במושב בית גמליאל
התגייס ביולי 1958
שרת בצנחנים
יחידה: גדס”ר ונ”ט 317/582
תפקיד: מש”ק סיור
נפל בקרב
ב- כ’ בתשרי תשל”ד, 16.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: “החווה הסינית” – ציר “טרטור”
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: ירושלים- הר הזיתים
הותיר: אישה, שלושה בנים ובת, הורים, חמישה אחים ושלוש אחיות

ישראל, בן לאה ויואל, נולד בשנת ת”ש (1940) בהונגריה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כשהיה בן ארבע גורשה המשפחה לאוסטריה והייתה בין המשפחות היחידות שנשלחו למחנה טרזינשטט בצ’כיה, בעוד רוב יהודי הונגריה נשלחח לאושויץ. כבר בגיל רך התגלה ישראל כילד בעל תושייה ולב רחב. את המזון שהצליח למצוא חילק תמיד בין אחיו ונתן לאמו ולרוב לא השאיר דבר לעצמו.
אחרי שחרור המחנה על ידי צבאות הברית, חזרה המשפחה להונגריה כדי להתכונן לעלות ארצה. בשנת 1946 התחילו טלטולי העלייה ממחנה פליטים אחד למשנהו, באוסטריה ובאיטליה. בשנת 1948 זכו ישראל ואחיו להגיע ארצה במסגרת עליית הנוער ושוכנו ב”בית צעירות מזרחי” בירושלים. ישראל דבק במסורת ישראל ודרש ללכת ללמוד בישיבה. הוא המשיך את לימודיו בישיבה הקטנה “פניוביץ” ואחר כך למד בישיבת “חכמי לובלין” בבני ברק. המשפחה ברוכת הילדים השתקעה בניר גלים ובכך הגשימה חלום דורות, על ידי שילוב חקלאות ושמירה על מסורת יהודית. ישראל היה בן למופת להוריו ותלמיד מצטיין. רוחב הלב וגמילות החסד, שהצטיין בהם מאז היה ילד בגיטו, היו אצלו תכונות יסוד. במוסד טיפח גן ירקות לצורכי המטבח וכאשר למד בישיבת “חכמי לובלין” נהג לתרום את רווחיו מתפקידי שמירה מיוחדים לגמילות חסדים. כשהתורה נר לרגליו חלם ישראל להיות חקלאי ועסק בעבודת האדמה בכוונה עמוקה ובשמחת מצווה. הקשר שלו עם הישיבה הוסיף והתחזק אחרי שסיים את הלימודים והוא נהג לבוא בחגים “כדי למלא את המצברים”, לדבריו, ותמיד היה אורח מכובד. רק בעניין הגיוס לצה”ל לא הייתה דעתו זהה לעמדת הישיבה וכשהגיע מועד גיוסו הצטרף לגרעין נח”ל בקיבוץ שעלבים.

ישראל גויס לצה”ל בסוף יולי 1958, ובמסגרת שירותו בנח”ל עבר קורס צניחה וקורס מפקדי כיתות בציון גבוה. כשקיבל פעם כיתה של בני משקים, קדמו החניכים את פניו של מדריכם המזוקן וארוך הפיאות בגיחוך. אך תוך זמן קצר הפך יחסם להערצה והתפעלות מכושרו הגופני המעולה, מכישרון ההדרכה שלו ומיכולתן לשמש דוגמה אישית לחניכיו. בספטמבר 1959 נפצע ישראל קשה בשעת אימונים מפגיעת רסיס פגז. הוא אושפז בבית החולים ורק כוח רצונו החזק ואמונתו העמוקה עמדו לו כדי שיצא בריא ושלם אחרי ששכב שנה שלמה בבית החולים. הוא נאבק כדי להעלות את הפרופיל הרפואי שלו והצליח בכך כאשר היה בשירות מילואים. בתחילת פברואר 1960 שוחרר ישראל מן השירות הסדיר.
לאחר ששוחרר חזר הביתה אל התורה ואל העבודה. הוא עבד ללא ליאות במשק וידע להתקין כלי עזר והתקנים שונים להקלת עבודתה של אמו שהעריץ. בשנת 1965 נשא לאישה את בחירת לבו כוכבה והזוג השתקע במושב בית גמליאל, שם פיתח משק חקלאי למופת ושם גם נולדו ארבעת ילדיו. במלחמת ששת הימים גויס במסגרת סיירת הצנחנים של הנח”ל והשתתף בקרבות לשחרור ירושלים. במהלך אחד הקרבות פינה פצועים תחת אש תופת ליד חומת ירושלים, ואחרי שפינה פצוע אחד יצא להביא עוד פצוע שבגדיו בערו. הוא כיבה את האש בידיו החשופות ונכווה. תוך כדי טיפול נפגע הפצוע בכדור ונהרג. ישראל קפץ מגובה של שבעה מטרים למקום מחסה, נקע את רגלו, אך הגיע לנקודת האיסוף בכוחות עצמו, כשרגלו נקועה וידיו חרוכות. על מעשהו זה הוענק לו ציון לשבח מטעם הרמטכ”ל דאז, רב-אלוף יצחק רבין. במושבו, בית-גמליאל היה ישראל מן הפעילים בעניני חברה, חינוך, ספורט ודת, ונבחר כחבר בועד המושב בזכות פעילותו. בכל ערב שבת נהג לעלות עם אשתו וילדיו אל בית הוריו בניר גלים, לומר “שבת שלום”, ותמיד מצא זמן לעזור להוריו בניכוש עשבים שוטים, בכיסוח דשא או בטיפול בשיחי הורדים ששתל.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נקרא ישראל ליחידתו ובמוצאי החג, בחצות, בא להפרד מהוריו. הוא נפרד מאשתו ומילדיו ויצא עם יחידתו לסיני. בלילה של כ’ בתשרי תשל”ד (15-16.10.1973), הוא ליל הצליחה לעברה המערבי של תעלת סואץ, הוטל על כוח של גדוד הסיור לפרוץ את צומת “טרטור-לכסיקון”. במעבר הצומת נתקל הכוח באש כבדה. הזחל”ם שבו היה ישראל מ”כ נפגע, והוא נהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בהר-הזיתים.
השאיר אחריו אישה, שלושה בנים ובת, הורים, חמישה אחים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון.

במכתבו למשפחה השכולה כתב שר הביטחון, רב אלוף משה דיין: “הרשו נא לי להשתתף בכל לב באבלכם בהילקח מכם ישראל ז”ל. ישראל ז”ל נתן את חייו למען מולדתו… הוא שירת בחיל הרגלים ונלחם במסגרת יחידת הסיור של חטיבת צנחנים. ישראל צוין לשבח במלחמת ששת הימים על חילוץ פצועים תחת אש כבדה בירושלים. הוא היה לוחם אמיץ וחבר למופת. זכרו של סמל ראשון ישראל שינדלר הוא קודש ונצרנו בלבנו בגאון. יהי זכרו ברוך”.
ישיבת “חכמי לובלין”, שבה למד ישראל, הנציחה את זכרו ברכישת ספרי קודש, בקביעת לוח זיכרון ובהקמת קופה לגמילות חסדים על שמו.