סרן נועם דביר ז”ל
מ.א: 2059525
בן רינה ועמוס
נולד בחיפה
ב- כ”ה בתשרי תשי”א, 6.10.1950
התגייס ב- 22.10.68
שרת בחיל השריון
יחידה: חטיבה 14, גדוד 9
תפקיד: מפקד פלוגת טנקים
נפל בקרב
ב- י”ב בתשרי תשל”ד, 8.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: “חמוטל”
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: תל אביב- קרית שאול
נועם, בן רינה ועמוס, נולד ביום כ”ה בתשרי תשי”א (6.10.1950) בחיפה וסיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בגבעתיים. נועם בלט עוד בילדותו בשתי תכונות עיקריות: טוב לב ויושר. הוא אהב חברת אנשים, אהב לעזור ולסייע – ותמיד לחם למען האמת והצדק. יושרו היה לשם דבר במשך כל חייו. אחת החיילות ששירתה עם נועם כתבה: “כולם התקשו להבין למה נועם היה טוב כל כך. קשה להבין איך בן אדם יכול להיות טוב כל כך…”. המג”ד שלו כתב: “הדבר העיקרי – שנועם היה אדם. וישר כזה, ביושר כזה לא נתקלתי מעודי”. עוד בבית הוריו ספג נועם את ההכרה כי השירות בצה”ל הוא ערך עליון, וכי החובה למולדת היא זכות.
לאחר שסיים את בית-הספר התיכון גויס לצה”ל (סוף אוקטובר 1968) ועמד על כך שישרת ביחידה קרבית מובהקת. ואכן התנדב לשרת בחיל השריון. הוא השתלם בקורסים למפקדי טנקים, לקציני אג”ם, לקציני שריון ולמפקדי פלוגות בשריון.
נועם שירת באותו גדוד שריון כמ”מ, סמ”פ, קמב”ץ – וסמוך לפרוץ מלחמת יום הכיפורים התמנה למפקד פלוגה באותו גדוד עצמו. בסוף אוקטובר 1970 עבר נועם לשירות בצבא הקבע. בזמן שירותו בצבא בלט נועם ביחסו החברי לחיילים, בכושר המנהיגות שלו וכן במסירותו לחבריו לנשק. גם בתקופת השירות וגם מאוחר יותר, בזמן המלחמה, לקח נועם על עצמו סיכונים רבים ומאמצים לשם חילוץ נפגעים.
כתב אחד ממפקדיו (אל”מ גיורא): “נועם אהב אנשים. לחם על זכויותיו של כל חייל שלו. הייתה לו מוטיבציה לא רגילה. לא ראיתי הרבה קצינים כאלה. לא אומר שלא ראיתי, אבל הרבה – לא”. ואחד מחבריו לשירות כתב: “כשנועם הגיע לפלוגה – אני חושב, שזאת התקופה היפה ביותר שעשיתי בצבא, ועשיתי הרבה תקופות יפות. אבל חיי חברה ואיחוד כמו שהיו בין הפיקוד והפלוגה – אני לא חושב שהיו קיימים בשום פלוגה אחרת בגדוד ובחטיבה בכלל”, ביום י”ב בתשרי תשל”ד (1973.10,8), בקרב שניטש בסיני, בהתקפה על “חמוטל” ו”מכשיר”, נפגע הטנק בו לחם נועם. במשך חודש ימים חיכו בני משפחתו ומפקדיו לאות חיים ממנו, ואז נמסרה למשפחה הודעה שהוא נעדר. שישה חודשים נמשכו החיפושים אחר הטנק, בו לחמו נועם וחבריו, טנק שכונה “טנק הקצינים”. רק במרץ 1974 נגוזו התקוות והתממשו החששות – ולמשפחה נמסרה הודעה שנועם נפל בקרב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
נועם היה בין החיילים שזכו לציון לשבח מידי הרמטכ”ל. בתעודת הציון לשבח כתוב: “הנני לציין לשבח את סרן דביר נועם ז”ל על גילוי דבקות במשימה, רצון ללחימה ואומץ לב. להלן תיאור המעשה: ביום 6 באוקטובר 1973 שימש סרן נועם דביר ז”ל כמפקד פלוגת טנקים, שלחמה באזור קנטרה, בקרב זה נפגעו מרבית הטנקים של פלוגתו. סרן נועם דביר ז”ל המשיך להילחם עם הטנקים שנותרו וכן עסק בחילוץ לוחמים וטנקים שנותרו בשטח, עד אשר נפגעו כל הטנקים של הפלוגה. ב-7 באוקטובר 1973 ארגן סרן נועם דביר ז”ל, יחד עם סגנו, טנק שאויש על-ידי שניהם ועל-ידי עוד שני מפקדי מחלקות מפלוגתם.
במשך היום התחלף לסירוגין סרן נועם דביר ז”ל עם סגנו בפיקוד על הטנק. ב-8 באוקטובר 1973, סמוך לשעת הצהרים, עבר סגן מפקד הפלוגה לטנק אחר. הטנק שכונה “טנק הקצינים” השתתף בקרבות יום ה-8 באוקטובר 1973 באזור גשר “פירדאן”. בהמשך השתתף בהתקפות על “מכשיר” ועל “חמוטל”. תוך כדי לחימה נפגע הטנק וכל אנשי הצוות נהרגו. במעשיו אלה גילה סרן נועם דביר ז”ל דבקות במשימה, רצון ללחימה ואומץ לב. על החתום: רב-אלוף מרדכי גור, ראש המטה הכללי”. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב אחד מחבריו לשירות בצה”ל: “אני זוכר את הפגישה הראשונה עם נועם ב”צ’רצ’יל”: יצא משם בחור נחמד והתחיל מיד לדבר במרץ ולדווח באופן שוטף למ”פ מה קרה בהעדרו (אז היה נועם סמ”פ). נועם כשהוא מדבר, אז הוא שר. ראיתי בחור, שלא הייתי רגיל לראות דבר כזה מקודם – בחור מדבר וקופץ ככה ועם תנועות ידיים: ממש בצורה לא רגילה. הוא שר. כשנועם מדבר, אז נועם שר, לא בגלל שהוא רצה לשיר – ככה הוא דיבר. הוא בכלל עבד קשה, כשהיה קצין המבצעים של הגדוד, היה ישן עם בגדים ועם צבעים של סיד ושל צבע שחור על הידיים וגם על הפנים, ככה היה שוכב מת מעייפות. כשהייתי מעיר אותו, היה פוקח זוג עיניים גדולות, יפות ועייפות ואומר: באתי לפני שעה-שעתיים לישון…
הוא רצה להיות עם החיילים. הוא היה אחד הקצינים המוכשרים ביותר בשריון שאי-פעם הכרתי”; כתבה אחת החיילות ששירתה אתו: “מי שהכיר אותו בצבא – יכול להעיד בצבא – ואחרים, שהכירו אותו בחוץ, יכולים להגיד: אני באמת חושבת שאני זכיתי, וזאת לא מליצה, אני חושבת שאני זכיתי להכיר נפש מיוחדת במינה. אתה לא זוכה להכיר אנשים כאלה. זה כבוד. אני בהחלט חושבת ככה”.
הוריו הקימו לזכרו קרן, שתעניק לפחות אחת לשנתיים תעודות הוקרה ופרסים כספיים על מעשה, או רצף של עשייה למען הזולת במישור הרפואי – הראויים להיות מופת ודוגמה. הפרס הראשון (בסך עשרת אלפים ל”י) הוענק לפרופ’ ברוך פדה (שהיה בעבר קצין רפואה ראשי בצה”ל ומנכ”ל משרד הבריאות) בחנוכה 1977 ונתרם על ידו למחקר לבית החולים בתל השומר. בטכס הושמע לראשונה ע”י הזמרת עירית דותן השיר “פרגים באדום”, שאביו של נועם כתב לזכרו ושהולחן בידי יעקב הולנדר.
