רב”ט איל הפטר ז”ל

בן שולמית וקומם
נולד בתל יוסף
ב- כ”ה באב תשי”ד, 24.8.1954
התגורר בתל יוסף
התגייס ב- 1.11.1972
שרת בחיל השריון
יחידה: חטיבה 14, גדוד 184
תפקיד: לוחם חרמ”ש
נפל בקרב
ב- י”ג בתשרי תשל”ד, 9.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: באזור “חמוטל”
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: קיבוץ תל יוסף
הותיר: הורים ואחות

איל, בן שולמית וקומם, נולד ביום כ”ה באב תשי”ד (24.8.1954) בקיבוץ תל יוסף. הוא סיים את לימודיו היסודיים ואת לימודיו התיכוניים בבית-הספר המשותף “עמק חרוד”. איל נמנה עם חטיבת בני איחוד הקבוצות והקיבוצים. הוא היה מעמודי התווך של קבוצתו בחיי היומיום, וחדרו היה למעשה חדרם של כל בני כיתתו, שם עמד במרכז הפעילות והבידור, שהיו מלווים תמיד בהאזנה למוסיקה. למרות שהיה דמות מרכזית בחברה, היה איל שתקן וביישן ולא הרבה לדבר. מעלתו הגדולה הייתה השקט הפנימי שלו. יחד עם זאת נכון היה תמיד לעזור לכל אדם, אפילו היה הדבר כרוך בריצות וטרדות רבות. איל אהב מאוד את תל-יוסף, הוא אהב את העמק בו שכן, וממנו צמחה אהבתו לשדותיו ולמדינה.
מילדותו עקב אחר החיים השוטפים במשק, אחר המתרחש בשדה ובמשק החי. הוא אהב בעיקר חיות, ותמיד התעסק בשרצים וברמשים. הוא עקב אחרי שינויי הנוף מעונה לעונה, ובכל אשר סביבו ראה תנועה וחיים – בהרים, בעמק ובצמחייה. בית הוריו היה שלמות אחת, והייתה בו תמיד אווירה חמה והבנה עמוקה לדרכי הבנים. בביתו ספג איל את הגבורה ואת ההכרה, את השלימות האישית ואת האהבה לטבע, שהייתה עמוקה אצלו מכל אהבה אחרת. הוא ראה את הבית החם כדבר היקר ביותר בחייו, וזה היה לו לקן מבטחים. בשעות הפנאי אהב לעסוק בחשמל. כבר מגיל צעיר התחיל לבנות בעצמו מכשירי חשמל – פעמון חשמלי, פטיפון וכיוצא באלה; כן הרבה לעסוק בתיקוני חשמל. במסיבות דאג תמיד לצד הטכני, לתאורה או למערכת השמעת המוסיקה. כשניגש לפתור בעיה, עשה זאת מתוך אמונה מלאה שיצליח לגבור עליה – ואמנם תמיד הצליח. הוא היה מחפש, מאלתר ומבצע תמיד בשלווה וביעילות, בלי טענות ומענות.

איל גויס לצה”ל בראשית נובמבר 1972 והוצב לחיל השריון. הוא דחה המלצות והצעות להתגייס לחילות אחרים, שבחרו בו בזכות הישגיו במבדקים, ובחר ללכת לחיל השריון. הוא הוצב לחרמ”ש, ולאחר הטירונות נשלח ליחידה של חיל השריון. איל הספיק לשרת אחד-עשר חודש, ומתוכם עשה שלושה חדשים באזור תעלת סואץ. בתום תקופה זו עמד לצאת להשתלמות בקורס מ”כים. הוא היה מרוצה בצבא, והפעילות הצבאית נראתה לו חשובה ורצינית. היה לו סיפוק משירותו ומיחסיו עם חבריו, ומעולם לא התאונן על קשיים, למרות שהתקשה בכל הקשור בפעילות גופנית. המאמץ היה רב לגביו, אך הוא התמיד בעקשנות, ולא הניח לחבריו לעזור לו, כדי שלא להכביד עליהם. איל היה חבר טוב לחיילים ביחידתו ומעולם לא רב עם איש. מעולם לא הרים את קולו ותמיד שמר על קור רוחו ושלוותו. הוא התייחס ברצינות לדברים ו”לקח הכל ללב”, אך מעולם לא נתן לכך ביטוי חיצוני. כשהתרגז הלך הצידה, ובלבד שלא להתפרץ. הוא עשה את אשר עשה מתוך הכרה וביקורת עצמית והיה חייל צייתן וממושמע ושימש דוגמה של חניך טוב. הכלל קדם אצלו לפרט, והוא נהג לוותר על רצונו מפני רצון זולתו. איל אהב את הנגמ”ש והעריך את יכולתו, ושמח על שנפל בחלקו לשרת בחרמ”ש. הוא היה בא הביתה מלא חוויות, ושיתף בהן את בני ביתו. יחס הכבוד והאהבה להוריו התבטא גם בעת שירותו בצבא, והוא דאג להסיר כל דאגה מלב בני משפחתו ולשתפם ברגשותיו ובחוויותיו.

במלחמת יום הכיפורים השתתף איל בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. בקרב שהתחולל ביום י”ג בתשרי תשל”ד (9.10.1973) באזור חמוטל, בעת הנסיון לחלץ את אנשי מעוז “פורקן”, נפגע הנגמ”ש שלו פגיעה ישירה, הוא הצליח לקפוץ ולעבור לנגמ”ש אחר. גם נגמ”ש זה נפגע ואחר-כך נפגע גם איל. לאחר כחודש הודיעו למשפחתו שהוא נעדר, ורק לאחר שלושה חודשים של חששות ותקוות, נמסר שהוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ תל-יוסף. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

קיבוץ תל-יוסף הוציא לאור חוברת זיכרון לזכר בניו שנפלו במלחמה, ובהם איל, בחוברת כלולים דברי חברים ומכרים על דמותו של איל. הפלוגה שלו הוציאה לאור חוברת לזכר חלליה, ובה רשימות של חברים לנשק. בחוברת כלולה רשימה לזכרו של איל ודמותו כחייל.