סמל יגאל שילוני ז”ל

בן הינדה ואברהם
נולד בחיפה
ב- ח’ באב תרצ”ז, 21.7.1937
התגורר בגניגר
התגייס באוקטובר 1956
שרת בצנחנים
יחידה: גדס”ר ונ”ט 317/582
תפקיד: מש”ק סיור
נפל בקרב
ב- כ’ בתשרי תשל”ד, 16.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: “החווה הסינית” – ציר “טרטור”
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: קיבוץ גניגר
הותיר: אישה, בן ובת, הורים ושתי אחיות

יגאל, בן הינדה ואברהם, נולד בחיפה. בהיותו ילד עברה המשפחה לירושלים ולהרצליה שם נולדו שתי אחיותיו, ובשנת 1946 הגיעו לקיבוץ גניגר.
בתוך מסגרת החינוך המשותף בלט יגאל בשונותו. בחברת הילדים בה גדל ופעל היה שונה בהתנהגותו, בדעותיו, באורח חייו ובהרפתקאותיו. מגיל צעיר מאד ניחן יגאל בכשרון הכתיבה ובציור. הכתיבה ליוותה אותו לאורך השנים בחברת הילדים כעורך עלון הילדים, בבגרותו ככותב פיליטונים ופזמונים לכל חג וארוע, וכאדם בוגר ובעל משפחה כעתונאי (פרילנסר) בעתונות היומית, בדבר לילדים, בגלי צהל, ובטלביזיה (בתחילת דרכה בארץ).
כנער צעיר נקשר יגאל לספורט ובמיוחד למקצועות הריצה למרחקים בינוניים וארוכים. כח הרצון הביא אותו למערכת אימונים מייגעת בלי וויתורים ובלי הנחות. ובמשך השנים קטף לא מעט תעודות ומדליות. חביבה עליו במיוחד היתה ריצת התבור, ריצת שדה לאורך 4,5 ק”מ – כנער, ולאורך 10 ק”מ – כבוגר. גם בריצות מרתון הוא התחרה. מעט לפני מותו החליט יגאל לחזור לריצות, והפעם לריצת מרתון.
עוד תכונה מאד ייחודית ליגאל היתה יצר ההרפתקנות אשר לעולם לא שבע. הוא תמיד חיפש את ההרפתקאות המסוכנות והמענינות, מגיל צעיר היה לו הובי של איסוף נחשים ארסיים אותם החביא בארון הבגדים, למגינת ליבם של שכניו לחדר. כשבגר היה תופש את הנחשים ומביא לאוניברסיטה (למחקר או לכל שימוש אחר). ועוד מתעלוליו – בתקופת מלחמת השחרור, כשניתנו הוראות חמורות לגבי יציאות מתחומי המשק, היה יגאל היחידי שיצא את המשק והלך למיטווח הרחוק לפרק ולפוצץ חומרי נפץ.
אהבת חייו היתה היציאה למרעה עם עדר הכבשים של הקיבוץ. שם הוא חגג את חרותו, חופשי בטבע, חופשי בזמן, תמיד עם פנקס ועפרון. מהמרעה היה מגיע עם נחשים, עם פנקס מלא הגיגים ועם סיפורי פגישות בלתי צפויות עם שומר היערות או רועים ערבים שחדרו לתחום השטחים של הקיבוץ. לכל פגישה היה סוף מענין ככל שכח הדמיון הלך עם יגאל וכל פגישה תועדה במכתבים או בכתבים אחרים.

כאשר התגייס לצבא הוא כתב למשפחתו מבסיס הקליטה והמיון: אני רוצה ללכת לשייטת 13, הצבא רוצה שאהיה טייס אך כנראה שבסופו של דבר אלך לצנחנים. יגאל שרת בסיירת הצנחנים וסיים את הצבא עם פגיעה בעמוד השדרה. עקב פגיעה זו הוצב יגאל לשרות מילואים ביחידת פיקוד העורף.

במלחמת יום הכיפורים, כמו במלחמת ששת הימים, מצא יגאל את הדרך ליחידת הצנחנים ועם הצנחנים הגיע לסיני, לקרב הקשה על “החווה הסינית” שם מצא את מותו ביום 16.10.73.
לאחר הצבא חזר יגאל לקיבוץ ולאחר זמן קצר יצא לשנת הדרכה בתנועת הנוער העובד והלומד ולאחר מכן לשנת שרות בקיבוץ האון, שם הכיר את רותי אישתו. יגאל ורותי חזרו לגניגר ואחרי לידת ביתם הם עזבו את גניגר, ובמשך שמונה שנים נדדו בארץ בעקבות עבודתיו המתחלפות של יגאל. עזיבתו הפיזית את גניגר לא מנעה מיגאל להשאר נטוע בגניגר. הוא המשיך לכתוב מערכונים ופזמונים למסיבות בגניגר והיה חי את הנעשה במשק. אך טבעי היה שבמותו הוא ישוב הביתה לגניגר שכה אהב.
יגאל אהב את הטבע, ואת נופי הארץ. בהיותו סייר חובב נופים והרפתקאות חיפש נושאים מיוחדים לכתיבה וגם מצא אותם. כתבותיו בעתון “דבר לילדים” זכו להערכה מיוחדת: “הוא הביא את אווירת המרחבים למערכת…” כתבותיו הרבות היו אך חלק מפרי עתו. יגאל השאיר אוסף מכובד של שירים ופזמונים, עשרות מכתבים יפיפיים וסיפורים קצרים.
במותו השאיר אישה, בת ובן. ובגניגר נשארו הוריו ושתי אחיות.