סרן עמוס וינטרוב ז”ל

בן פרידה פניה (ושמעון-יוסף)
נולד בקיבוץ בית אלפא
ב- ב’ באדר ב’ תשי”א, 11.3.1951
התגורר בבית אלפא
התגייס באוקטובר 1969
שרת בחיל השריון
יחידה: חטיבה 401, גדוד 79
תפקיד: מפקד פלוגת טנקים
נפל בקרב
ב- י’ בתשרי תשל”ד, 6.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: “מצת”
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: קיבוץ בית אלפא
הותיר: אב ושתי אחיות

עמוס, בן פרידה (פניה) ושמעון-יוסף, נולד ביום ב’ באדר ב’ תשי”א (11.3.1951) בבית-אלפא. הוא למד בבית-הספר היסודי בבית-אלפא ואחרי-כן המשיך בלימודיו במוסד החינוכי “גלבוע” בבית-אלפא.
עמוס היה תלמיד חרוץ ושקדן והתייחס ללימודים ברצינות רבה. מוריו מעידים עליו, שהיה “מוכשר מאוד, נבון וחריף-שכל, מהיר תפיסה ומעמיק, בעל כושר חשיבה אנליטית, ודרך ניתוחו וזיכרונו הבלתי-רגיל הדהימו את מוריו”. צמא דעת היה וסקרנותו האינטלקטואלית חבקה תחומים רבים. הוא הרבה לקרוא והיה בעל ידיעות רחבות בהיסטוריה, בספרות, בגיאוגרפיה, בגיאולוגיה ובמתמטיקה. הוא נמנה עם חברי תנועת “השומר הצעיר”, היה חובב ספורט וחבר נבחרת הכדורסל של “הפועל” בית-אלפא. היה לו אוסף גדול של קופסאות סיגריות, קופסאות גפרורים ובולים, והרבה מזמנו הפנוי הקדיש לציור. עמוס היה מסתגר וביישן במקצת; קשה היה לדובבו, אולם בעקשנותו הרבה לחם בעוז וללא ויתור על דעותיו ועל רעיונותיו. בתוכו תססה נפש רגישה, אך הוא הדחיק הכל פנימה, כמו חשש להפגין את רגשותיו לעיני זר. את מלאכתו עשה בדייקנות ובאמונה, אך בשקט ובצנעה. הוא סלד מהתנשאות ומהתרברבות ורחק מריב וממדון, תמיד ביקש את הפשרה והפיוס ושקד לתווך בין יריבים. לעתים אהב לעשות מעשי קונדס ושובבות, אך כשהיה נתפס, היה עוטה מעין מסכה של תמימות לאמור: “לא אני”.
אוהב אדם היה וידע לעמוד על טיבם של בני-שיחו. הוא היה טוב-לב, אדיב ועדין נפש, אהב את משפחתו מאוד והיה לה בן נאמן ומסור.

עמוס גויס לצה”ל בסוף אוקטובר 1969 והוצב לחיל השריון. בטירונות היה חניך מצטיין. לאחר הטירונות נפל אחיו הטייס בקרב אויר בשמי סוריה. שלטונות הצבא הורו אז להרחיק אותו מהשירות ביחידה קרבית, אך הוא עשה ככל שיכול לבטל את ההוראה והדבר עלה בידו. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק “פאטון” ובקורס למפקדי טנק “פאטון”. ברבות הימים הוסיף והשתלם בקורס קצינים, בקורס לקציני שריון ובקורס מפקדי פלוגות שריון.
בכל הקורסים היה חניך מצטיין והוענקו לו ציונים גבוהים. עמוס היה קצין מצטיין.
מפקדיו כתבו עליו בחוות דעתם: “יש לו ידע בלתי רגיל בתחום השריון והטנקים. הוא בר-סמכא בנושאים טכניים, וידוע בכוח הזיכרון שלו ויכולתו לפתור בעיות מקצועיות מסובכות, ולהקנות את הידע שלו לחניכיו בצורה ברורה ומובנת”. על הישגיו בהדרכה זכה להערכה ולהוקרה מפי מפקדיו. כמפקד לא הקפיד על גינוני משמעת קשוחה, אך דרש מפקודיו ביצוע מדויק, מושלם וחסר-פשרות.
פקודיו אהבוהו והעריצוהו על שהיה מסור ודואג להם. הוא נהג לבקר בבתיהם ולהתעניין בבעיותיהם האישיות. חברו מעיד עליו, שהייתה בו “מנהיגות טבעית ואמיתית, היוצרת בלב החיילים תחושה של אהבה אל מפקדם”.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לחזית בסיני וסופח ליחידה 14 (של אמנון רשף).
ביום י’ בתשרי תשל”ד (6.10.1973) נפל עמוס בקרב בגזרה המרכזית, מול מוצב “פורקן”. הטנק שלו נפגע, והוא חולץ ועבר לטנק אחר. לאחר שעות לחימה אחדות נפגע הטנק פגיעה ישירה והוא נהרג במקום. תחילה נחשב לנעדר, אך לימים, ביום הולדתו, זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבית-אלפא, ליד קבר אחיו, שלמה נבות.
השאיר אחריו אב ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

משפחתו וקיבוצו הוציאו לאור ספר וחוברת לזכרו ובהם דברים על דמותו, דברי זיכרונות, מכתבים, דברי-שיר ותצלומים.