טוראי משה פוקס ז”ל

בן עליזה ומיכאל
נולד בבצת
ב- כ”ה באב תשי”ד, 24.8.1954
התגורר בגבת
התגייס ב- 31.10.1972
שרת בחיל השריון
יחידה: חטיבה 14, גדוד 9
תפקיד: נהג טנק
נפל בקרב
ב- י’ בתשרי תשל”ד, 6.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: קנטרה
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: קיבוץ גבת
הותיר: הורים, שני אחים (אחד מהם תאומו) ושלוש אחיות

משה, בן עליזה ומיכאל, מניצולי השואה, נולד ביום כ”ה באב תשי”ד (24.8.1954) במושב בצת. הוא למד בבית-הספר היסודי בקבוצת גבת, ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון-מקצועי “אורט” בעפולה, במגמה של חשמל. כשהיה משה (שכונה גם משה’לה) בן חודש ימים, עברה משפחתו ממושב בצת לקבוצת גבת והוא גדל שם, וכשהיה בן שבע התייתם מאמו.
משה היה ילד פעיל, גם בכיתה בבית-הספר, וגם בארגון נוער של התנועה הקיבוצית. הוא השתתף בפעולות הגדנ”ע במסגרת בית-הספר “אורט”. ב”אורט” למד ברצינות רבה ומצא עניין רב בלימודים. שעות היה יושב ומשרטט וטורח על שיעוריו. מילדותו עסק בספורט, אהב מאוד לשחות והיה שחקן כדורסל וחבר קבוצת הכדורסל “איתן” גבת. הוא אהב את סביבת מקום מגוריו, את הצמחייה ואת הנוף ונהג לגדל צמחים ולטפחם. כן גידל דגים באקווריון. היה לו אוסף גדול של בולים מארצות התבל ומהארץ. מטבעו היה טוב-לב ואוהב-אדם, מוכן תמיד לעזור ומתעניין בשלום כל חבר במשק. כלפי חוץ היה שובב ועליז, אך בנפשו היה רגיש, מסוגר מאוד ולא נהג לשוחח עם חברים על ענייניו האישיים או על מחשבותיו. הוא קיבל את פגעי החיים בהשלמה ונהג לומר שצריך לדעת להתגבר על קשיים. באופיו היה אדם פשוט, תמים ושקט ולא ניסה להתבלט. כל ימיו אהב מאוד את משפחתו, התייחס בהבנה להורים ועמד תמיד לימין אחיותיו הצעירות. הוא לא חשש מעבודה, ולדברי חברו בצבא, מעולם לא התעצל ולא התבטל. כל עבודה שהוטלה עליו עשה בשקט וביעילות. בנערותו עבד במסירות בדיר, ועד שגויס לצבא עבד כחשמלאי במשק ובמפעל “פלסטרו”. גם בחופשותיו הקצרות מהצבא היה ממלא בשמחה כל עבודה שהוטלה עליו. הוא תכנן לנסוע לטיול בחוץ לארץ לאחר סיום שירותו הצבאי.

משה גויס לצה”ל בסוף אוקטובר 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות טנק “פאטון” וסיים בהצטיינות, הוצב כנהג טנק בגדוד שריון, תחילה בעורף ואחרי-כן בחזית תעלת סואץ. כחודשיים לפני פרוץ המלחמה חלה משה בצהבת ונשלח לבית-חולים ומשם לבית-הבראה צבאי. יום אחרי ראש השנה חזר לבסיסו בסיני, אולם בגלל הסיווג הרפואי שלו היה אמור להישלח לחצי שנה למרכז הארץ. בשבוע שעשה בסיני עבד זמנית במשרד הבסיס. משה אהב את הטנקים, אף-על-פי שרטן לפעמים על הקושי שבטיפול בהם. תמיד אמר שהוא מרגיש ביטחון בטנק. הוא רצה מאוד להיות מפקד טנק, אך מפני שחלה בצהבת לא הספיק להיכנס לקורס.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, התנדב משה לחזור לפלוגתו ולתפקידו נהג טנק.
הוא יצא עם יחידתו לקדם את פני המצרים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. במהלך הקרב שהתחולל ליד מעוז “מפרקת”, מדרום לקנטרה, ביום י’ בתשרי תשל”ד (6.10.1973), שעות אחדות לאחר שפרצה המלחמה, נע משה בטנק שלו לעזור לחלץ את טנק המ”פ, ששקע בביצה. אז נפגע הטנק מאש האויב, ומשה נהרג. גופתו נמצאה רק לאחר שנחתם הסכם הפרדת הכוחות עם המצרים והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבת. השאיר אחריו הורים, שני אחים (אחד מהם תאומו) ושלוש אחיות.
לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: “בנכם היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו. הוא היה נכון לבצע כל משימה”. קיבוצו הקדיש את “יומן גבת” מיום 27 בדצמבר 1973 לזכרו, והובאו בו מדברי בני המשפחה והחברים עליו וקטעים ממכתביו; כן הוצאה לאור חוברת לזכרו ובה מדברי בני המשפחה ומדברי חברים על דמותו.