סמל אילן אורי ז”ל

בן שולמית ומשה
נולד בהרצליה
ב- ח’ בשבט תשי”ד, 12.1.1954
התגייס ב- 1.8.1972
שרת בחיל השריון
יחידה: בית הספר לשריון, קורס מפקדי טנקים
תפקיד: מפקד טנק
נפצע בקרב
ב- 7.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
תאריך פטירה: י”ג בתשרי תשל”ד, 9.10.1973
מקום פציעה: “החווה הסינית” – “סגול” 139
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: תל אביב- קרית שאול
הותיר: אם, שנספתה כעבור שנה, אב, אח ואחות

אילן, בן שולמית ז”ל ומשה, נולד ביום ח’ בשבט תשי”ד (12.1.1954) בהרצליה לאמו שולמית ז”ל, מורה, ולאביו משה, עובד משרד הביטחון. ילדותו רגילה: גן ילדים, בית-ספר יסודי, חברות בתנועת הנוער העובד. בעודו בגיל רך הוא טוב לב, מסור לחבריו וחביב מאד על סביבתו. בהיותו בן אחת-עשרה, בקיץ 1965, כאשר הוא עובר עם הוריו לרומא, מתגלות חלק מתכונות היסוד שבו: מזג נוח וטוב, הסתגלות לתנאים משתנים, השתלבות מהירה בסביבה, פשרה עם המצוי ומיצוי החיוב שבמצב החדש, גם אם נראה מראש כשלילי. כאשר הוצע לאביו לנסוע בשליחות לחו”ל, ובני המשפחה נשאלו לחוות דעתם, הייתה דעתו נגד הנסיעה. אחד ויחיד במשפחה שדעתו השלילית הייתה החלטית ונחרצת. על אף היותו בגיל רך ידע לנמק: ריחוק מהארץ, שינוי סביבה חברתית, אי ידיעת השפה הזרה, קשיי קליטה צפויים, ומעל לכל – נטישת הבית ופיצול המשפחה (אחיו הבכור נשאר בארץ). את דעתו זאת הביע בשיחות המוקדמות, ועליה חזר במועצה המשפחתית. אבל כאשר רוב בני המשפחה הביעו דעתם החיובית, קיבל את הדין. מרגע זה לא רק שהשלים עם רעיון הנסיעה, אלא שגם החל להסתגל אליו. אם צריך – אז מבצעים, כלומר נוסעים. ואם נוסעים – יש לראות את החיוב שבנסיעה. כך אמר בלב ובמחשבה, כך אמר בשיחה, ובהתאם לכך נהג. קשיי ההסתגלות היו מעל ומעבר לחששות המוקדמים. שפת הסביבה – איטלקית ושפת בית-הספר – אנגלית, ואילו אילן הספיק ללמוד, בעת ההכנה לנסיעה, רק את האלף-בית הלטיני. המשטר בבית-הספר האנגלי – חמור ונוקשה, מנהגי המקום – זרים לו. לא חצר ולא גינה לשחק בהם. חבריו מהארץ, אתם היה קשור בכל נימי נפשו – אינם. וכאשר משוחחים על הקשיים – הוא מחייך, כאילו אין הדברים מכבידים עליו, כאילו אין הם מקשים על חייו. אין טענה, אין רטינה, אין טרוניה. תוך שבועות אחדים הוא מסתגל, משתלב והופך לחלק אורגני בסביבתו החדשה. עם החזרה לארץ, כעבור שנתיים, הוא נכנס לכיתה ח’ ושוב נתקל בקשיים, ביחוד בגלל החלל שנתהווה בידיעת מקצועות היהדות ובגלל הפיגור שנוצר בידיעת חומר הלימוד הישראלי. אך על אף החששות הוא מתגבר תוך זמן קצר על החומר ועומד בהצלחה בסקר. לאחר גמר בית-הספר להנדסאות שעל-יד אוניברסיטת תל-אביב, הגיע מועד הגיוס. שאיפתו – הקומנדו הימי, אך עקב התוצאות הגבוהות שהשיג במבחן הפסיכוטכני, הוצב למבחנים נוספים לקראת קורס טיס, ועבר אותם. אמנם זה לא בדיוק מה שהתאווה לו, אבל “יופי”, אמר – “אהיה טייס”. במהלך הבדיקות הרפואיות המדוקדקות מתגלה ליקוי קל בראייה ומועמדותו לקורס טיס הוסרה. כאשר נשאל לאן הוא רוצה להיות מוצב, הוא חוזר לאהבתו הראשונה, הקומנדו הימי. שוב מאושר, “יופי”. המבדקים קשים ומפרכים. באחד המבדקים לא עמד בו הכושר הגופני והתעלף. “יופי”, הוא מספר, “הוכחתי דבקות למטרה על-ידי מיצוי כל כוחי הפיזי”. אבל לאחר מבדק אחר, כאשר הוא רץ על חצץ חלוץ נעליים, אין רגליו הנפוחות מרוב פצעים נכנסות לנעליים, ואיננו יכול לצעוד במסע המסיים את המבדקים. הוא נושר. במשך ימים אחדים הוא מדוכדך קמעה, אולם, כאשר הוא מוצב לשריון, הוא שוב קורן, שוב עליז.

“יופי, השריון הוא ה-חיל!” כל שלב שלאחר הטירונות – מקצועות, צמ”פ וקמ”ט – והחדווה המתלווה אליו, כל צעד נוסף והאהבה גוברת לטנק, לחיל. איך התגאה בטנק שלו, כאשר הוריו ביקרוהו בבסיס; איך ליטף בעין ובמגע יד כל חלק שבו. איך לא נח ולא שקט עד שלא ראה אותם משתלשלים דרך הצריח אל בטן הטנק וכולו אושר. “יופי” צהל, “עוד תרגילים אחדים ואפשר לגייס את ההורים שלי לשריון” . “יופי” ושוב “יופי”. רק יופי ראה סביבו, יופי וחדווה הקרין על סביבתו, כי נפשו יפה הייתה.

ביום י”א בתשרי תשל”ד (7.10.1973), נפגע הטנק שלו. אילן נפצע פצעים אנושים והועבר לבית החולים בעורף. הוא מת מפצעיו ביום י”ג בתשרי תשל”ד (9.10.1973) והובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אם שנספתה כעבור שנה, אב, אח ואחות, לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: “סמל אילן ז”ל שירת ביחידת שריון כאיש צוות טנק. למלחמה יצא מקורס מפקדי טנקים, בו היה חניך. על צוותו הוטלה משימה באזור ציר התעלה, בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, שמטרתה הייתה להדוף, מעטים מול רבים, את האויב שחצה את התעלה. אילן ז”ל נלחם בגבורה, עד שנפגע הטנק שבו לחם ונדלק”.