ענת יהלום מספרת.. מתוך ‘סיני ארץ אהובה’

שאול שלו, מפקדי. נפל ב- 9.10.73 בסיני
הפרק הזה מוקדש לזכרו
מתוך ‘סיני ארץ אהובה’

מרגע שהגעתי אל החולות הלוהטים של ‘ארץ חיי החדשה’ – סיני, היו בליבי רגשות מעורבים כלפיה.

פעמים חשתי התרגשות גדולה למראותיה, ריחה, קסמה הסודי, לא פעם גברה התרגשותי אל ‘הלא נודע’ הממתין לי ממש מעבר לדיונה, ולעיתים קצה נפשי בשיממון החד גוני, בלהט הבלתי מתפשר, בשגרה האפורה ובסופות החול הטורדניות הפולשות אל כל חור ומסתור.

משחלפו ימי שירותי הצבאי והפכתי לחיילת ותיקה העושה עבודתה כשיגרה, נחשפו לעיני גם דברים שלא אהבתי. בימים הללו גברו מצוקות ליבי וגעגועי אל ה’משהו האחר’, הגם שלא ידעתי להגדיר את החסר הזה. ביני לביני ביקשה נפשי הסוערת למלט עצמה מכל אלה, וימים שלמים מצאתי עצמי מתנהלת בתחושת ‘ציפה’. לא כאן ולא שם.

באחד מימי הקיץ היוקדים, בשעת צהריים לוהטת במיוחד, עצר ג’יפ את דהרתו ממש מול דלת הלשכה שלי, לשכת המפקדים. מן הג’יפ ניתר איש צעיר, זקוף קומה וקצוץ שיער בתספורת מרינס מהוקצעת. מיד ברדתו מן הג’יפ ולפני שפנה אל הלשכה – הוא עצר לרגע והתקין היטב את הכומתה בכותפת המדים. בתוך כך הוא הפנה מבטו אל פתח הלשכה שהיתה קבורה בחצי גובהה בבור חפירה מיוחד. נחיתת פתע של שני ג’יפים פיקודיים הקפיצה אותי מכיסאי אל דלת המשרד לראות מי הבאים לבקרני,

‘שלום, אני שאול…’ הוא הביט בי במבט בוחן והושיט יד לשלום

באופן אוטומטי הרמתי את ימיני להצדעה והושטתי לו יד ללחיצת רעים. בדל חיוך פשט על שפתיו. ‘חיילת ממושמעת מצדיעה קודם לכל…’ שמעתיו אומר בינו לבין עצמו

‘זה המג”ד החדש’, הצטרף לשיחה סא”ל אלמוג, המג”ד היוצא שירד ממש ברגע זה מן הג’יפ השני. ‘אני מקוה שתשני את דעתך ותקרעי את ‘טופס ה 55′ שהנחת לי על השולחן בשבוע שעבר, אני מכיר אותך, אצלך התוכנית לעבור מסיני, תלוייה במצב הרוח… חוץ מזה הבטחתי לך שאם תוותרי על קורס קצינות תקבלי במקומי מג”ד חדש, אז הנה הבאתי לך…’ בידו הוא סימן לי: ‘הכירי, זה שאול שלו. בעוד כמה שבועות: ‘המג”ד’, בשבילך…’ ‘כן, כבר היכרנו’, הזמנתי אותם להיכנס ללשכה, ‘נעשה קפה…’. הצעתי בשקט, ובוחנת את פניהם לראות את תגובתם.

‘מחר אנחנו מתחילים חפיפה, ותזמיני את כל קציני המטה… הודיעי לפלוגות… הכיני לי את כל המפות… קראי למ”פ מפקדה… ארגני לו את הקרון שלו… עשי לנו קפה… הודיעי למטבח שישלח לנו אוכל… ארגני למג”ד החדש כל מה שצריך ו…את יודעת כבר מה…’ הוא מעיף לעברי צרור פקודות אך אני כבר יודעת מה עלי לעשות. שמה עצמי על ‘אוטומט’ ופועלת על פי דרכי, נכנסת ויוצאת מחדרו תוך הקפדה להימנע מלהפריע לעבודתו, מבצעת את הוראותיו ‘אחת לאחת’ ומעדכנת אותו מדי פעם בפתק קטן שאני מניחה על שולחנו או בשיחת טלפון קצרה בטלפון הפנימי של הלשכה. המג”ד החדש מלווה אותי במבטו ומדי פעם מצטלבים מבטינו ואנחנו מחייכים חיוך מוגבל של נימוס כמו בין שני ‘מכרים חדשים’.

‘לוח הזמנים של החפיפה מצטמצם’, מודיע לי בוקר אחד אלמוג המג”ד הותיק. ‘המג”ד החדש היה בעבר בגדוד שלנו וגם בסיני והוא ממש לא צריך את ההדרכה הצמודה שלי. אנחנו מתחילים להתארגן לטכס החלפת המפקדים. ‘קראי למ”פ המפקדה, הוא אחראי על הארוחה החגיגית, קשרי אותי עם לשכת המח”ט, הזמיני הנה את השליש, הוא אחראי’… שוב צרור פקודות, וכאילו ברור לשני הצדדים, זה הפוקד וזו המבצעת, כי כל אחד יודע את תפקידו היטב ואין צורך בגינונים נוספים. די בקודים הקצרים והביצוע בדרך…

בוקר חילופי המפקדים

אני משכימה אל הלשכה, לבושה ‘מדי בית’, שיערי אסוף ומוגבה על קודקודי, ותוך צעידה מחדרי ללשכה אני מתכננת ‘הסתערות ניקוי ושטיפה יסודית של המשרד’. ביני לביני מזדמזם שיר ותחושה של ‘משהו חדש’ עומדת באויר וממלאה אותי תקווה… אני נועצת את המפתח בחור המנעול אך הידית נענית לי מייד, הלשכה פתוחה…שכחתי לנעול את הדלת בלילה ?… אני נרעדת למחשבה כי הפקרתי כך את ‘רכוש צה”ל’… נדחקת פנימה בתנופה ובפנים לוהטות, ואז – במבט מהיר אני קולטת את המג”ד החדש יושב בכסאו של המג”ד הישן וגופי נרעד לרגע בבהלה, ומייד בתחושת הקלה. ‘סליחה שהבהלתי אותך’, הוא מאיר אלי פנים, ‘בוקר טוב, אלמוג העביר אלי את המפתחות וחשבתי לנצל את שעות הבוקר המוקדמות לעבור על הניירת ועל הדברים שהוא השאיר לטיפולי. אני מצטער, אבל לא היה לי מס’ הטלפון הפנימי שלך במגורי בנות, הייתי צריך להודיע לך…’.

אני נבוכה ומופתעת מסגנון הדיבור האנושי, ההתנצלות (מתי שמעתי כאן דיבור שכזה, אם בכלל…). המג”ד מתנצל בפני פקידת הלשכה…זה ממש עולם הפוך. אני מחייכת לעצמי ויודעת מיד כי ‘זה’ משהו אחר לגמרי, כזה עוד לא היה לי כאן.

‘איזה קפה לעשות לך?’

‘כמו זה שאת עושה לעצמך’

‘אתה יכול לבחור מה שאתה אוהב’, אני אומרת לו כשאני עומדת בפתח חדרו

‘כבר בחרתי’, הוא מחייך בשפתיים חתומות

מוציאה בזהירות רבה את בקבוק החלב המעוקר המוצפן היטב בפאתי המקרר כמו רכוש יקר. פעם בשבוע מטיסים לסיני משלוח של חלב מעוקר ללשכות המפקדים, ואלה מוגשים רק ליחידי סגולה ובמשורה, וגם לחברים קרובים שלי שבאים באישון לילה ‘להתפנק’ בלשכה בשיחת ‘לב אל לב’, ולנחמה מוגש להם קפה בחלב.

אני מביאה אל חדרו את כוס הקפה ובתוך כך מביטה בעצמי ובלבושי המרושל. ‘התכוונתי לשטוף הבוקר את הלשכה לפני שאתם באים. בדרך כלל עושים את העבודה הזו ‘עצירי הגדוד’, אלה הנשפטים למחבוש בתא המעצר הגדודי. אני לא ממש בונה עליהם בתור ‘מנקי הלשכה’. חלקם לא החזיקו סמרטוט ומגב מעולם, ובכלל – איזה מין עונש זה לשטוף את לשכת המפקד ?…’ אני אומרת לו תוך שאני מניחה את הכוס הגדולה ה’פרטית’ שלי לפניו כמחווה של כבוד. כתובת מתנוססת על גבי הכוס:

שנה טובה לחיילינו מגיני המולדת. ועדת קשר קבוצת כנרת

‘מי מכנרת?’ הוא שואל

‘אני’

‘אז אם את מכנרת, הביאי את כוס הקפה שלך ובואי שבי רגע לצד איש ירושלים מתל-אביב…’

הוא יושב בכסא המג”ד כאילו ישב שם מאז ומעולם ואני יושבת בכסא הראשון בשולחן הניצב בו יושבים בדרך כלל קציני הסגל בישיבות המטה. ותחושה חדשה של שותפות ‘נטולת דיסטנס’ פושטת במחשבותי. האם תזרח עלי כאן שמש חדשה?… אני מרחפת במחשבותי.

‘רציתי לבקש ממך שתשני בינתיים את תוכניותייך לעבור ‘לארץ”. הוא מבקש בקול נמוך.

טון הדיבור השקט וה’בלתי פוקד’ מעביר את הראש שלי לתנועת הן מיידית. ‘ספרי על עצמך’, הוא מבקש תוך שהוא מטה גופו קדימה בתנוחת הקשבה. אבל המבוכה משתקת את שטף הדיבור הטבעי שלי וכשהוא חש במבוכתי משתנה מעט בקשתו ונושא השיחה נודד אל משפחתי בקבוצת כנרת. ‘אף פעם לא היתה לי חיילת מכנרת, ספרי על כנרת ועל ההורים שלך’. שיחתנו קולחת כשמסתבר כי הוא מכיר היטב את כל ההיסטוריה של כנרת. ‘אני יודע על הקשר שלך עם האלוף מנדלר ואני בטוח שזה לא מפריע לך לעשות את התפקיד על הדרך הטובה ביותר’.

את התוספת למשפט הוא מניח ככתב ידידות בנינו, כמו מי שיודע שאין לו מה להסתיר מפני והוא בוטח בעצמו ובי. ברגע זה ‘מוכרזים’ בינינו יחסי אמון וברית בלתי כתובה נכרתת לעשות עבודתנו בשיתוף ותוך כבוד הדדי. הגם שיש בינינו יחסי ‘מפקד – פקודה’ ברורים, נשלמה ברגע זה החלטתי להישאר בסיני ולשרת לצידו את יתרת השירות שלי. בבת אחת חוזרת שוב ‘ארץ סיני’ להיות ארץ אהבתי. תחושת ‘יהיה לי טוב בקרוב’ משתלטת עלי וחיוך דק של ביני לביני נמסך על שפתי.

בסוף יום העבודה הראשון יחד אני מקפלת את שולי מכנסי, חולצת את הסנדלים הצבאיות, ממלאה מן הברז המציץ מתוך החול מים אל תוך דלי מאולתר ושופכת כמויות גדולות של מי סבון אל חדר הסמג”ד. עם מגב גדול אני גורפת במרץ את המים הקוצפים מרצפת הלינולאום הצבאית. ניקיון המשרד וקרירותם של המים העומדים לרגלי ממלטים מפי שירה, ולכמה רגעים אני שוכחת שסא”ל שאול שלו עדיין יושב במשרדו למרות שכבר אחרי חצות…

‘אני שמח לשמוע אותך שרה, זה סימן שההחלטה להישאר כאן בסיני עוד קצת לא ממש מצערת אותך. יודעת מה?… אם יש לך עוד מרץ אני רוצה לדבר עם הבית שלי. את יכולה להשיג לי קו?’. שנינו מציצים, כל אחד בשעונו בתיאום מתוזמן של מי שעבודתו כאן אינה תלוייה בלוח זמנים ושעון מתקתק. ‘לא נורא, שתיים עשרה בלילה. גבי בטח יושבת עכשיו ללמוד אחרי שהשכיבה את הילדים…’ יש לו ילדים, למג”ד החדש, ואשה שקוראים לה גבי והיא לומדת… כך אני מבינה. ‘בטח!’, אני אומרת, ‘עכשיו שעה טובה להשיג את מצ”א ולהוציא ממנה קו חיוג אזרחי הבית’ מצ”א – מרכזיה צבאית אזרחית. שבפני החיילות המפעילות אותה צריך להתחנן כדי לקבל קו חיוג לארץ. אני משיגה לו את הבית. ‘סליחה, מדברים מסיני’, אני אומרת בהיסוס לקול הבלתי מוכר העונה לי מצידו השני של העולם. אבל קולה של גבי חיוני וחביב, ולמרות המרחק אפשר, אפילו מבעד לטלפון, לשמוע את החיוך והשמחה בקולה. ‘קבלי את המג”ד’, אני אומרת באוטומטיות צבאית ומעבירה את השיחה למשרד. ‘הבית שלך על הקו’, אני מעבירה את השיחה לחדרו, מנתקת את הקו שלי ובתנועה מהירה סוגרת את דלת חדרו על מנת שיוכל לדבר בפרטיות עם האשה שלו. בינתיים אני מורידה את הכסאות מהשולחן ומסדרת את המשרד השטוף. הוא מסיים את השיחה ויוצא מחדרו תוך שהוא מכבה את האור ‘רגע, עדיין לא שטפתי את החדר שלך, השאר לי אור’.

‘עזבי עכשיו כבר אחת אחרי חצות, לכי לישון, מחר יום חדש… כלום לא דחוף כעת’.

הוא ממתין שאנעל את המשרד ואנחנו צועדים על השביל המוביל למגורים. בדרך הוא מספר לי על גבי, ‘האשה הכי חכמה שהכרתי, הרבה יותר חכמה ממני…’, על נרקיס בתו, שהיא חמדת לבבו ועל ערן בנו, שהוא רואה בו את בן דמותו. וגם על ההחלטה שלו לחזור לשרת בצבא במהלך הלימודים באוניברסיטה, מתוך תחושת שליחות שהיא בעצם המניע העיקרי והסיבה שבגללה נעתר לבקשתו של מפקד גייסות השריון, מרדכי ציפורי לשוב לשרות פעיל בסיני.

אנחנו נפרדים באמירת לילה טוב, וכשהוא צועד לכיוון קרון המגורים שלו ואני למגורי בנות הוא זורק אל החושך ‘תודה על הכל’. אני נעצרת על מקומי ומפנה ראשי אחריו, מתכוונת לשאול ‘תודה על מה?’ אך הוא כבר נעלם אל תוך החשיכה הסמיכה. מתי אמר לי מישהו, במהלך השירות הצבאי, תודה על משהו…

אני נופלת למיטה ולרגע חולפת מחשבה בראשי. לאן נעלם המג”ד הישן ואיך זה לא עלתה השאלה הזו בדעתי כל היום גם לא פעם אחת?… אך השינה אוספת אותי להפסקת לילה קצרה. השעון מעיר אותי בשש למקלחת זריזה במי הקרח שהספיקו להתקרר בצינור המונח חשוף על החול ומושפע במהירות מהטמפרטורה בחוץ. כך, יש במקלחת מים רותחים בשעות הצהריים וקפואים בשעת לילה ובוקר מוקדמת.

במים קפואים אני חופפת את ראשי וצווחות רועדות נפלטות מפי תוך הקצפת רעמת השיער על ראשי. המקלחת רחוקה מחדרי המגורים ולכן אני יכולה לצווח בחופשיות מבלי לדאוג שמא ישמע אותי מישהו… אבל במקום צווחה פורצת מפי שירה אדירה ישמחו השמיים ויהום הים במלואו. שיר שלימד אותי סבי, משה מרגלית, שהוא השיר הכי שמח שאני מכירה.

אני מתנגבת בזריזות, מותחת את המגבת על גבי ואוחזת את קצוותיה בשתי ידי, ומשפשפת במרץ ימינה ושמאלה את גבי עד שנהיה לי ממש חם. את שיערי אני צוררת במגבת נוספת, עושה לי תרבוש הודי מצחיק וכבד ומציצה במראה. חיוך מתפשט על פני ותחושה כי משהו חדש וטוב עומד בפתח.

שבועיים-שלושה חלפו למן טקס חילופי המג”דים, ו’משום מקום’ מתחילות לנשב רוחות רעות מעל שמי תעלת סואץ.

שאול יוצא ונכנס אל הלשכה, פניו דרוכים. הוא ממעט לדבר. רובו ככולו שקוע במפות. מדי פעם אני מעבירה אליו קריאה טלפונית, או נענית לבקשתו להשיג את המח”ט או את מי מקציני הגדוד. הוא יוצא אל השטח וחוזר ממנו, כמי שנולד וגדל בארץ סיני. בחלק מנסיעותיו הוא נוהג בעצמו את הג’יפ ומעט המילים שבפיו כולן מתמקדות בהתיחסות אישית איך את מסתדרת?, מי מחליפה אותך כשאת יוצאת לנוח או יוצאת שבת?…, כמה שעות את בדרך בין טסה לכנרת ולמה, בעצם, אינך יוצאת בטיסה לארץ…

אני צוחקת משאלותיו, אך בעיקר מופתעת. שהרי מסיני יוצאים בטיסה… רק קצינים או ‘פינוי בהיטס במקרי חירום’, ואני – להווי ידוע לו – לא ‘זה’ ולא ‘זה’. אנחנו החיילים הפשוטים יוצאים באוטובוס מטסה לרפידים ומרפידים לתל-אביב ושם באוטובוס נוסף ומאסף של ערב לעמק הירדן דרך בית שאן… מסע להכרת הארץ אחת לשבועיים. מסע הנמשך 12 שעות מעייפות, וביום ראשון כל אותה הדרך חזרה מהארץ לסיני.

ותוך כדי כך אני מעדכנת אותו: סידרתי לך טיסה הביתה ליום שישי בבוקר, ובגלל שסוף השבוע הזה הוא גם ראש השנה – אין מקום לשינויים בתוכניות. זה הכרטיס, זו השעה ואתה יוצא הביתה בפקודה.

החלפנו תפקידים ולא ידעתי? הוא שואל בפנים רציניות

כן! עכשיו אתה יודע אני עונה ומתאפקת לא לפרוץ בצחוק

לא זכור לי הוא מוסיף בארשת קפואה תוך שהוא נעמד מולי וידיו על מותניו

תיזכר כשתגיע הביתה אני עונה בחיוך מנסה לשבור את קשיחותו הפתאומית

בסדר הוא עונה, תוך שהוא מצדיע לי. אני משיבה לו בהצדעה שריונאית ושנינו צוחקים צחוק משחרר. ימים מתוחים עוברים עלינו. תחושת סכנה אוחזת בכולם בכל שעות היום. שעות השינה מעטות, השיחות כולן ‘מבצעיות’, החופשות בספק ורוב הסגל נשאר שבת אחר שבת, גם אני לא ‘ראיתי את הבית’ כבר חודש ימים. כראש הלשכה – חופשותי צמודות לחופשות של המג”ד, ואלה מתבטלות בקלות רבה כשרמת הכוננות עולה. הוא עולה בטיסה לארץ לחג קצר ביותר ואני מוותרת על החופשה המקוצצת ונשארת בלשכה.

הוא חוזר מהארץ ומתעכב בלשכת האלוף מנדלר ברפידים, לעידכונים, מפרט ומנמק את הערכתו כי המצרים בצד השני לא מתכננים תרגיל, אלא דוקא מלחמה קטנה או גדולה, ובכל מקרה – מתקפה באש!. שאול מגיע אל הגדוד בשעת דמדומים; פניו דאוגים ומילותיו ספורות.

כמה דקות אחר כך, בעקבות שיחה טלפונית, הוא קופץ אל הג’יפ שלו החונה בקרבת הלשכה. אני יורד לסיבוב בגדוד. הישארי בלשכה, ואם את רוצה – יש בארונית הקטנה שתחת השולחן במשרדי ספר, קחי לך ונצלי את הזמן לקריאה עד שאשוב.

במגירת השולחן במשרד שלי מונח דרך קבע ספר קריאה פתוח ובכל פעם שהדבר מתאפשר אני פותחת את המגירה וקוראת. איני מוציאה את הספר, כי לקרוא ספר אזרחי בלשכה – עבירה חמורה היא, אך איני יכולה לוותר על ההרגל הישן ועל ההתמכרות למנהגי ‘להעיף את מחשבותי’ רחוק מכאן, אל עולם הדמיון שבספרים. מחשבה חולפת במוחי; המג”ד הזה מרשה לי לקרוא בלשכה, איזה כיף… אני פולשת ברשותו אל מגירתו הפרטית ומוציאה משם ספר על השבתאות והשבתאים. מה זה?… מה הוא קורא, המג”ד הזה?… הסקרנות סוחפת אותי פנימה ואני קוראת בספר תוך כדי הליכה ונופלת אל כיסאי כשאני כבר כולי שקועה בתוך הספר של שבתאי צבי. עולם חדש–ישן שלא הכרתי מעולם נגלה לי מבין האותיות. אין זה מספרי הנעורים שאני רגילה לבלוע בנשימה אחת, אך הוא מסקרן וחדש ומרגש וגם מלמד אותי משהו על המפקד החדש שלי, שלמרות שחלפו רק מספר שבועות נדמה כאילו אנחנו מכירים כבר המון זמן. אפילו ‘שאריות’ של דיסטנס צה”לי אין בינינו!, הנה אני יכולה לקרוא בספריו, אני מכירה את קולה של אשתו ובתו והוא, בזמן הקצר שמאפשר לנו זאת, מרבה לשאול אותי על הורי בכנרת ומה את קוראת כעת ומי זה שולח לך מכתבים בדחיפות והתמדה רבה כל-כך ובאחת הפעמים אני נותנת לידיו את מכתבו של החבר שלי מכנרת זה שעדיין איני בטוחה כי בחרתי בו להיות לי בן זוג. הוא אוחז בנייר ועיניו רצות על פני השורות איזה כתב יפה, ככה כולם כותבים אצלכם? הוא שואל ואינו מתיק עיניו מן הכתוב.

כן, כתיבה תמה…וניקוד מלא ופסיק ונקודה וגרשיים לציון מובאה

לרגע הוא מסיט את מבטו מן הדף אל פני, ופוסק: איש כזה, שיודע לכתוב בכתיבה תמה כל כך הרבה אהבה, איש כזה יאהב אותך כל החיים. אני מכיר את זה מהבית הפרטי שלי. הוא מחזיר לידי את המכתב ואנחנו חוזרים מייד לשגרת עבודה אני מתחזקת בהרגשתי כי נפלה בחלקי זכות שכמוה לא היכרתי קודם. המפקד שלי

הוא איש מיוחד. יש לו כבוד למילה הכתובה והנאמרת. הוא מאופק ומכונס במחשבותיו, אך רואה גם את סביבותיו. הוא איש משפחה, אבל מסור לתפקידו ומסוגל לנתק את מחשבותיו ולהתרכז בעשייה, בזמן, במקום ובצורה המדוייקת ביותר. למרות רוחות המלחמה המנשבות, באויר ותחושת המועקה הגוברת בלב, אני חשה כי אנחנו בידיו של מפקד שקול, הגיוני, אנושי וקשוב.

שישי בוקר, ערב יום כיפור תשל”ד

הגדוד נכנס ל’נוהל כיפור’ הרב החטיבתי מכנס את החיילים והמפקדים ל’מסע התעוררות’ שם התואר הזה ‘התעוררות’ ננסח לאורך כל יום הפעילות שלנו ולא רק הדתית שאול יורד אל היחידות בשטח על קו המים על גדות תעלת סואץ וחוזר נסער השיגי לי מיד את המח”ט. בשיחת הטלפון המתקימת בדלת פתוחה אני שומעת אותו מעדכן את המח”ט אמנון רשף אני מעריך שיש מהצד השני 800 ראש לפחות הוא סוגר את הטלפון ופולט אל חלל החדר הם מתארגנים לתרגיל מאוד גדול או למלחמה למה אנחנו מחכים…

תוך כדיי השיחה הוא מעביר לי פתק עם אחד מנהגי הלשכה הנכנס לחדרו:

כנסי ללשכה את כל קציני המטה, עשי טלפונים לארץ ותחזירי במיידית את כל הקצינים שעלו לחופשה בבית. כוננות אלף! דאגי שכולם יגיעו הנה בדרך המהירה ביותר.

אני מארגנת את רשימת הטלפונים וביד השניה ‘מחוללת’ בטלפון השדה למגורי הבנות מקפיצה את החילת החדשה לעזרה בלשכה. היא מגיעה בריצה וברגע שהיא נכנסת ללשכה אני פוקדת עליה לעבור בחדרי הבנות להגיד לכולן לארוז תיק ליציאה הביתה גם אלה שנשארות שבת. כוננות אלף ומפנים את כל הבנות לארץ, אני מסבירה לה. אין לי זמן לשאלותיה כי בטלפון השני הצלחתי סוף – סוף להשיג את קצין החט”ג (חוליה טכנית גדודית) שיצא לחופשה ואני מנהלת איתו שיחה קצרת רוח שבה אני מסבירה לו ש ‘אין לי מה להגיד לך אני מבצעת הוראות של המג”ד’… בטלפון שאני מקבלת מקצינת הח”ן החטיבתית מודיעה לי דינה כי המח”ט מאפשר לכל מפקד להשאיר בלשכתו את הפקידה הותיקה אך כל שאר הבנות מתפנות לארץ בפקודה.

כבר אחרי חצות הלילה אך הלישכה מוארת ופעילה כאילו שאנחנו בראשיתו של יום העבודה. אני איני חשה כל עייפות רק מתח בכל הגוף. אני עומדת בפני מרכזת הטלפונים הסוערת, איני יכולה לשבת. ידי האחת אוחזת באפרכסת בשניה אני מדליקה את הגז תחת קומקום צבאי ‘בשרי’ שבמחציתו שקועה בוצת קפה שחור. מג’ריקן צבאי אני מרוקנת מים אל הקומקום ובכף גדולה אני בוחשת את המדמנה עד לרתיחה, מנמיכה את הלהבה ומוסיפה שתי כפות גדושות של קפה שחור וכף אחת סוכר, מקפידה שהקפה לא יגלוש.

שקט עכשיו בלשכה יום כיפור כבר אינו רק באוויר הוא מונח על פני האדמה ועוטף אותנו בתחושה כבדה של אסון מתקרב. הטלפון דומם כעת. רק שנינו בלשכה. קבוצת הפקודות הסתיימה ועיקרה ‘אמרו לחילים לא לצום, שיפתחו את מנות
הקרב ויאכלו. כולם, כולל הדתיים. הסבירו להם שרמת הכוננות היא הגבוהה ביותר מאז הסתיימה מלחמת ההתשה.’ הסגל התפזר אל חיליו ומשימותיו.

עכשיו זה רק אנחנו שנינו שאול ואני. מאוחר עכשיו ולא דיברתי היום עם גבי
‘מחר על הבוקר לפני הכל אני משיגה לך את הבית’ אני אומרת ואיני מעיזה לשאת את שמה של גבי על שפתי ‘צלצלי גם את הביתה את יודעת…במצב כזה בדרך כלל סוגרים את הקווים מסיני לארץ… אני מכיר את זה מתקופת שירותי כאן בעבר. חשוב שידעו שאת בטוב.’

אנחנו יוצאים את הלשכה יחד. שקט דרוך באויר אך השקט של יום הכיפורים באוירתו המיוחדת אינו מוותר על מקומו. את מרגישה את השלווה ההיסטרית שנמצאת באויר? הוא שואל בשקט אך אינו מביט בי. ‘שלווה היסטרית’ איזה מושג המורכב משני ניגודים המתאר את מצבנו האמיתי. הומור שזור בין מילותיו למרות הדאגה מפני העומד בפתח…

חמש לפנות בוקר שבת כיפור

הטלפון ליד מיטתי מצלצל צילצול אחד חד אני משיבה מיד כמי שהמתינה לקריאה. שנתי הדקה מתפוגגת במהירות ובצלילות אני משיבה לצילצול כאילו המתנתי לו

שלום אני אומרת, במקום להגיד ‘הלו’ ו’כן’

שלום… הלוואי שלום, בינתיים רוחות מלחמה. בואי ללשכה אני צריך אותך וצריך מפות ואת כל קציני המטה… ביד אחת אני אוחזת בטלפון ואת השניה משחילה אל תוך חולצת המדים, שאול מעברו השני של קו הטלפון, כאילו יודע את מעשיי ופולט אל תוך האפרכסת שבת היום את יכולה לבוא על אזרחי. אז אולי המצב לא כל-כך חמור, אני חושבת לעצמי כשאני מניחה את השפורפרת בתיק העור של מכשיר הקשר העומד למראשותי.

אני לובשת את חולצת השבת שלי. חולצה לבנה ברקמה רומנית אדומה ומכנסי שבת שתפרו לי בבית בכנרת זה הקשר הכי קרוב שאני יכולה להרגיש עכשיו אל הבית הרחוק. על רגלי אני נועלת סנדלים אזרחיות .שבת היום שבת כיפור. הבטן שלי כואבת מדאגה, הלב שלי הולם כמו מטורף, אולי בגלל יקיצת פתע אחרי מספר מועט של שעות שינה… אני מנסה לנחם עצמי אך ביני לביני יודעת כי מדובר במשהו גדול הרבה יותר ואיני יודעת מה הוא

חשכה בחוץ וקור מדברי של ראשית סתיו – אוקטובר מקפיא את נשימתי. שיערי פזור שלא כדרכי הצבאית ותוך כדיי צעידה אני קולעת את הצמה, מנסה לארגן הופעה צבאית כלשהיא למרות הכל. אנחנו נפגשים על השביל המוביל אל לשכתנו

בוקר טוב המג”ד

עוד לא בוקר. הוא משיב טוב… זה עוד נראה. ‘המג”ד’… כשאנחנו רק שנינו, את ענת ואני שאול.

אני מצדיעה לו והוא לי ושנינו מחייכים חיוך אחרון

אנחנו נכנסים ללשכה ומרכזת הטלפונים כולה ‘אדומה’ מבול של טלפונים אני מכניסה את הפלג ועונה ומיד מעבירה לידיו וכך כל שיחת טלפון כמו על פי מסדר, עד שכל נורות הקריאה כבויות. בעוד שנינו עומדים ליד שולחני נכנסים בזה אחר זה קציני המטה של הגדוד כולם שותקים ועל פניהם מרחפים סימן שאלה ודאגה גלויה

אני משיגה לך את הבית אני אומרת אמירת חולין ומקווה שאמירת השגרה תשמור עלינו כאילו לא עומד להתהפך עלינו עולמנו

מצ”א מסרבת לתת לי קו חיוג ‘מסיבות בטחוניות הרשת סגורה’ היא אומרת בקול יבש ומנומנם… ללא היסוס אני מתקשרת ללשכת האלוף מנדלר לחברתי מנהלת הלישכה ‘אני צריכה קו לארץ בשביל המג”ד שלי’ אני כמעט צועקת אל תוך הטלפון ‘הלואי והיה לי הכל תפוס על ידי קציני המטה של האוגדה.’ משיבה לי חברתי מן הלשכה. מה עושים… אני מחליטה להפעיל את הקשרים הטובים שלי ומאתרת את זיוה חברתי מנהלל, היא מולכת במרכזיית רפידים בגלל ותק השרות שלה ואני מרבה להעזר בה גם בימים של שיגרה על מנת להשיג את הבית שלי. אני נותנת לך מה שאת רוצה אם את משיגה לי קו לארץ המג”ד שלי לא דיבר עם הבית כבר יומיים ואת יודעת את המצב…

‘המתיני איתי רגע על הקו, תני לי את המספר…’ היא מבקשת בקול רגוע. אני משננת בפניה את המספר בירושלים ותוך דקה דקיקה אני שומעת אותה מתנצלת על השעה ‘זה מסיני לשכת מג”ד 184… מעבירה אותך’ היא מוסרת לידי את ה’רכוש’ הכי יקר שיש למישהו בקו תעלת סואץ בשעה זו ‘קו חיוג לארץ’. בוקר טוב וסליחה גם אני מתנצלת ומעבירה את השיחה לחדרו של המג”ד. ומסמנת לקצינים העומדים בו לצאת לרגע… החדר מתרוקן מיד ועל פניהם נראה כי הם מבינים את גדולתו של הרגע ומשמעותה של הפרטיות המועטה שניתן לאפשר למי שנמצא בתוך ‘הבועה השקטה’ העומדת להתפוצץ בקרוב.

השעות רצות במהירות. המדבר הופך למגרש פעיל וגלגלי הרכבים חורצים בו סימנים המשתלבים וחוצים זה את זה. כל אחד מהם יודע את דרכו ואת המשימה שעליו לבצע.

אני יורד לחמ”ל. אני מציע שתקפצי לחדר שלך ותחליפי לפחות את החולצה ל’צבאית’ אנחנו בנוהל ‘שובך יונים’ שעה חמש – ‘שעת השין’ יחצו כחותינו המשולבים לצידה השני של התעלה במובלעת הצרה ביותר…

‘שובך יונים…שם מצאתם לכם למלחמה הבאה…’

אמרתי לך זה כמו ‘שלוה היסטרית’ ממש מאותה המשפחה וגם שם טוב למבצע צבאי. שאול זקוף קומה. גם הבוקר לא ויתר על סט ‘שכיבות שמיכה’ ככה אני פורק את כל המתחים הוא מסביר לי. הנשק תלוי ב’הצלב’ על חזהו. מראהו מוקפד ומתוח כשהוא יוצא מהלשכה אל החמ”ל העבירי לי לשם כל מידע שמגיע אני יורד לישיבת מטה עם קציני הגדוד ואת שימרי על עצמך, אולי את השבת הבאה נעשה ביחד, בצד השני של התעלה. הוא שולח לעברי משפט מרגיע ובבת אחת כל המתח שלי משתחרר ואנחה שעצורה בתוכי שעות רבות נמלטת מגופי ומלווה את צאתו בצהרי יום לוהטים אל החול החשוף

כמה דקות אחר כך

רעש מחריש אוזנים בצהריי כיפור. אני מטילה בחבטה את הספר מידי ופותחת את דלת הלשכה. בעומדי אני מביטה אל השמיים. מולי מטס של ארבעה מטילי פצצות. ‘גשם של פצצות’, כמו מלח מן השמים. אין לאן לברוח! עוברת מחשבה במוחי המתורגל מימי הקרבות בעמק הירדן של ילדותי. אז היו לנו מקלטים ומחסה מבטון אך כאן… אין. אני מפילה עצמי על ריצפת הלשכה ומיד חוטף המבנה כולו פגיעה ישירה של מטח מן האויר. המבנה כולו קורס. איזה מזל שזה מבנה טרומי עשוי קרטון ופח… המוח שלי מתפקד כמו מכונה ופוקד עלי הוראות בצרורות כאילו דיבר למישהי זרה

לזחול החוצה! לצעוק לעזרה! לא לקחתי קמוקין נגד מלריה, לא קיבלתי חיסון נגד צהבת, לא דיברתי עם הבית להגיד להם שלא ידאגו לי…

אני מתהפכת על גבי וסילון של דם פורץ מרגלי המרוטשת פעם קילוח גבוה ואחריו קילוח נמוך, גבוה, נמוך… זה עורק ראשי אני אומרת בקול לעצמי. הסנדלים עפו מרגליי מכנסיי קרועים הדם פורץ מכמה מקומות, אני מתהפכת שוב על הבטן וזוחלת אל פתח הדלת, קצרים חשמליים במרכזיה ובמקרר מעבירים דרך הריצפה זרמים המדרבנים אותי לצעוק לעזרה. שני נהגי הלשכה יוצאים מהצריף הסמוך ללשכה. אך הם עומדים מביטים בי המומים וקפואים. אני פוקדת עליהם. תביאו מהחדר שלכם מזרון… תפנו אותי על הנגמ”ש של הלשכה לתאג”ד… תגיד למג”ד שנפגעתי, תגיד לתאג”ד… אני צמאה נורא, תביא לי מים מהלשכה… אל תסתכל עלי ככה… עזוב, לא כואב לי כלום… שים את המזרון, על החול…תעזור לי לעלות למזרון… לנגמ”ש, קח אותי לתאג”ד. אבל הם, שניהם משותקים, כמו צופים בסרט חי ואינם נענים להוראותי

לפתע אני רואה מול עיני את הוריי עומדים על פי הבור של קבורתי בבית הקברות של כנרת ומחשבה מדרבנת את רוחי ‘רק לא זה, ההורים שלי לא יקברו אותי’ כלום לא כואב לי, איני מרגישה כלום. אני מונחת על החול החם הרועד תחתיי. השמש עומדת באמצע השמים ומכה על עיני. דמות רוכנת על פני לבושה במדים ודרגות סא”ל, נשק בהצלב שיער קצוץ. פניו קרובים לשלי מרחק נשימה. אני אוחזת בחולצתו אני אחייה? אני שואלת תגיד לי,שאני אחייה

עם אחיזה כזו את תחיי!

הוא מתרומם ופוקד על העומדים פנו אותה לתאג”ד מהר! ופונה לפצועים נוספים הפזורים בשטח ונהגי הלשכה עומסים אותי על רכב הפינוי כשאני מסייעת להם בהרמת עיסת הדבק הדמית שפעם קראו לה ‘הרגלים שלי’

איני יודעת אם היה זה שאול. הקצין שרכן אל מול פני. איני יודעת אם היתה זו פרידה לעולם. אך מאז מלווה אותי הפסוק מספר יחזקאל ‘ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי’

שאול שלו

חלף בחיי ככוכב שביט. כדרכם של כוכבים שהם מאירים ומהירים ובכל זאת נשארים תמיד נוצצים ומאירי דרך. בדימיוני הוא נראה כמי שעלה במרכבת אש אל השמים כפי שראוי למי שחייו כאן נגדעים לפתע.

בחלוף השנים פגשתי אנשים שהיכירוהו ומכל אחד מהם שמעתי על אישיותו המיוחדת, הנדירה. מפיסות קטנות וגדולות של סיפורים אודותיו קם לנגד עיני תצריף מיוחד והיה לתמונת חייו של איש נדיר. משום כך נתעצמה בי מאוד תחושת ההחמצה על קיניין שאבד.

לו ניתנה לי ההזדמנות גם בבגרותי להנות מתבונתו המיוחדת מחוכמתו ושנינותו היו חיי בודאי נראים לגמרי אחרת.

חזקה בי תחושת האבל על זיו העלומים הגדוע על חייו הצעירים של שאול. על השכול של גבי והיתמות של נרקיס וערן שנותרו אחריו. בכל עוצמתה תופסת כאן מקום המילה חלל אך אינה ממלאה את הריק אינה מנחמת על הגעגוע למי שאבד

אני מודה על זכייתי באור מן ההפקר. על שעות החסד במחיצתו של שאול הגם שהיו מעטות כל-כך, עודן ולעולם יהיו ציון על דרכי באשר אלך ומעל לכל יעמוד עד כלות חיי הציווי ‘בדמייך חיי’!

נכתב ביום כיפור תש”ע – 2009. 36 שנים לאחר המלחמה ההיא.