אחרי 40 שנה – “טנק הצוערים” חוזר הביתה
4 בוגרי הפנימייה הצבאית בחיפה נפלו כצוות בחווה הסינית. כשנמצא הטנק שלהם, הוא הפך לאנדרטה ללא גישה, עד שהגיע דור חדש לפנימייה. סיפור על קשר בין-דורי, הנצחה ייחודית ומבצע הנדסי יוצא דופן.
אלעד לביא. צילום: יסמין דר, אט”ל (פורסם באתר צה”ל, 13 בספטמבר 2013 ובאתר יד-לשיריון).
המורשת של הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה מלאה בלוחמים ומפקדי עבר; מפקדים בכירים, שבמסגרת לימודיהם בפנימייה ירו בפעם הראשונה בנשק כבר בגיל 15, ומשגדלו נהיו למפקדים בכירים, שבשעת הצורך קיבלו את ההחלטות הקשות ביותר והכריעו את גורלה של המדינה. חלקם מצאו עצמם מוסרים את חייהם בתפקיד.
לכן מתכנסת המועצה להנצחה ומורשת בפנימייה הצבאית, אשר מורכבת, כמו שאר הוועדות בפנימייה – מנציגיי השוחרים. בניהולו של מפקד הפנימייה, סא”ל ליאור גרוס, הם מחליטים כיצד יש להנציח את מורשת הפנימייה ואת חלליה. בכול שנה נבחר חלל אחד שלמד בעברו בפנימייה הצבאית, ואת שמו ופועלו מזכירים במהלך טקסי יום הזיכרון של אותה שנה.
המועצה שמתכנסת בחודש אוקטובר של שנת 2013 עמוסה בסיפורי גבורה ומורשת רבים: כול כך הרבה קרבות היסטוריים מילאו את מלחמת יום כיפור, אותה יציינו בחודש זה, וכול כך הרבה שוחרי עבר נפלו בזמן שירותם הצבאי, כך שהבחירה הייתה נראית כמעט בלתי אפשרית. חוסר המוסכמות שאפיין את המועצה התפוגג כשאחד החניכים החברים בוועדה הציע להנציח את הסיפור על טנק הצוערים.
ארבעת הצוערים – ישעיהו בן דב, ברוך ליסיצקי, יורם גור ונמרוד גזית – התחברו בימיהם כשוחרים בפנימייה הצבאית. הם התגייסו יחד לחיל השריון בנובמבר של שנת 1972, וסיימו יחדיו גם את קורס מפקדי הטנקים כשלאחריו יצאו לבה”ד 1, בכוונה להמשיך בשירות הצבאי כקצינים בחיל. בשלביו המוקדמים של הקורס פרצה מלחמת יום הכיפורים. הם חברו לטנק מסוג מגח ולחמו בו בחזית בסיני, כחלק מגדוד 79 של חטיבה 14. מכיוון שארבעתם היו מפקדי טנקים, היו מבצעים ביניהם סבבים על מילוי כול תפקיד בטנק – כך שכול אחד מארבעת הצוערים פעל גם כנהג, גם כתותחן, גם כטען וגם פיקד על כולם יחד. הטנק כונה בקשר הצבאי “טנק הצוערים”, ובכול החטיבה ידעו על הגבורה שהפגינו, ועל הצלחתם בהשמדת טנקי אויב רבים.
הצוות הועבר לסייע בקרב על החווה הסינית, מקרבות השריון הקשים ביותר שכוחות צה”ל לחמו בהם. בקרב, במדבריות הסמוכים לאגם המר הגדול, ספגו כוחות צה”ל אש רבה, וטנקים בודדים נשארו במערכה. בליל ה-15 באוקטובר התקבלה קריאת מצוקה מהטנק. פגיעה ישירה פצעה את אנשי הצוות. הקריאה נשלחה בשיאו של הקרב, בין תופת הפיצוצים, ולא הייתה יכולת להיענות לקריאתם.
על פי דיווחים, הארבעה נמלטו מן הטנק ויצאו להילחם עם נשקיהם האישיים. הקשר עם הצוות אבד, וארבעת הצוערים הוכרזו מתים. הם נמצאו רק אחרי המלחמה, כששרידי גופותיהם התגלו בחולות סיני. סיבת המוות של ארבעתם עדיין לא ידועה – לא הצבא המצרי ולא השבטים הבדואים באזור לקחו אחריות – אך בזכות אומץ ליבם ופעולותיהם במלחמה הועלו לדרגות סג”ם, וקיבלו את צל”ש הרמטכ”ל.
בפנימייה הצבאית, 40 שנה לאחר מכן, הבחירה בסיפור טנק הצוערים הביאה לספקות והתלבטויות. “מעולם לא ביצענו הנצחה של ארבעה חללים ביחד באותה שנה”, מסביר מפקד הפנימייה, סא”ל ליאור גרוס. “הנצחה של 4 חללים – ו-4 משפחות שכולות, שאת זיכרון יקירם נעלה על אותה במה. ראינו את זה כמה שיכול להוביל לתהליך מאוד מבלבל בעתיד, שעלול אף לפגוע בכבוד החללים”.
אך לאחר הפצרות רבות מטעם השוחרים, סיפורו של טנק הצוערים נבחר. שני סופר, תומר רוזנבלט, אריאל פלמה וירדן פרץ הם ארבעה שוחרים בפלוגת “חץ”, הפלוגה הבוגרת של הפנימייה, אשר מובילים את פרויקט ההנצחה. כול אחד מהם יצר את הקשר הראשוני עם אחת מהמשפחות השכולות. דרך מפגשים קבועים שהם נוהגים לעשות בבתי הקרובים לאורך השנה הם למדו את התמונה בצורה שלמה ככול הניתן. הביקורים בבתי המשפחות, המפגשים עם האנשים שהיו קרובים אליהם יותר מכול והעלייה לקבר החלל הראו להם את ההשפעה הגדולה של חייל שנופל בקרב, ושגם 40 השנים שעברו מאז הפעם האחרונה בה נראה, לא מקלות על הכאב.
“באחד מהביקורים הרבים שלי אצל שרה בלמס (אחותו של סג”ם ישעיהו בן-דוב ז”ל) היא שיתפה אותי בכאב שלה, כאב אותו לא העזה לשתף עם אף אחד”, מספרת השוחרת שני סופר. “לא תמיד היה קל לשכנע את המשפחות לספר על הקרוב שנפל. אחרי פעמים רבות שביקרתי אצל אחותו פיתחתי עמה קשר כול כך חזק, שהיא העזה לחלוק איתי סיפורים שלא חלקה עם איש מעולם. באחד מאותם הביקורים היא סיפרה לי על הטנק”.
בין עשרות הסיפורים שחלקו המשפחות השכולות בלטה טענה זהה: טנק הצוערים – המקום הידוע האחרון בו נמצאו ארבעת הצוערים – נמצא בתוך מחנה צריפין ללא כול גישה למשפחות.
כששרידי הטנק נמצאו אי שם בחולות סיני, ללא כול זכר מחברי הצוות שלחמו בתוכו, הוא הוחזר לשטח ישראל. האלוף לשעבר יוחנן גור, אביו של סג”ם יורם גור ז”ל, היה בין חברי המשלחת שמצאה אותו, וביוזמתו הוא הובא לבסיס מצל”ח (מרכז ציוד הלחימה והחלפים) בצריפין, שם הוצב כאנדרטה לזכר הנופלים. את סביבת האנדרטה מעטרים לוחות אבן עם שמות הנופלים.
אך את האנדרטה לבניהם נבצר מן המשפחות לראות, משום שלא הייתה ביכולתם להיכנס לתוך הבסיס הצבאי. “שרה רצתה לראות את הדבר האחרון שנשאר מהיקיר שלה, וכאב לה מאוד מחוסר היכולת שלה לבקר את הטנק”, מציינת השוחרת סופר. ארבעת השוחרים מחליטים כי מקומו הראוי של הטנק אינו בשטח מצל”ח, אלא בתוך כותלי הפנימייה הצבאית, שם הוא יהווה סמל לגבורה ואומץ לשוחרים שילמדו בעתיד בה. בנוסף, אם יימצא בתוך שטח הפנימייה, יוכלו משפחות ארבעת הצוערים לבקרו בכול עת שיחפצו.
“ברגע שעלה הצורך להעביר את הטנק, קיבלתי מיד פנייה מהחניכים”, מעיד מפקד הפנימייה. “הסכמתי לנסות, בתנאי שנקבל הסכמה מלאה של כול המשפחות, ובתנאי שהוא יוצב כראוי בשטח הפנימייה”. לאחר שסא”ל גרוס מוודא כי כולם שותפים למטרה אחת, הוא פונה לחברי עמותת הבוגרים של הפנימייה הצבאית, והם רותמים את מרב המאמצים ביכולתם לקדם את הפרויקט; סבב של התכתבויות ואישורים בין חברי העמותה, לגורמים בכירים בצה”ל ובמשרד הביטחון, אשר מטרתם לאפשר את העברתו של הטנק בהקדם האפשרי.
הפרויקט התחיל לצבור תאוצה כשהוא מגיע עד לראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, האלוף קובי ברק, בעת ביקורו בפנימייה. האלוף, שבתפקידיו הקודמים שירת בחטיבות שריון, מוצא לנכון לקחת את העתקת הטנק כמשימה אט”לית. הוא קובע כי הפרויקט יבוצע במימון אט”ל ובאמצעות גורמיו, ובלוח הזמנים הקצר ביותר שניתן לביצוע.
“כשבדקנו את המצב של הטנק, ומה יידרש כדי להעבירו, גילינו מורכבות רבה מבחינה הנדסית”, מסביר ראש ענף בינוי באט”ל, סא”ל איציק אורון, האמון על אפיון הדרישות בפרויקט מטעם האגף. “40 השנים שטנק המגח עמד במצל”ח הביא אותו למצב של שחיקה: המתכת ממנה הוא היה עשוי לא הייתה עומדת בעומס נוסף. כול תזוזה לא נכונה של הטנק הייתה יכולה להרוס אותו. הערכת הזמנים שביצענו בהתחלה עמדה על כחצי שנה”. אך בישיבות שנעשות בנושא קורא האלוף בעצמו לצמצם את לוח הזמנים, כשמועד הסיום נקבע לחודש יוני – כלומר, ניתן קצת יותר מחודשיים כדי להעביר את הטנק ממצל”ח לפנימייה בחיפה. לשם כך מתגייסים גורמים רבים מאט”ל כדי לסייע בהעתקת הטנק: מומחים ממרכז השיקום והאחזקה, האחראים על תחזוקת הרק”ם הצבאי, וגורמים נוספים מחט”ל (החטיבה הטכנולוגית ליבשה) מבצעים חיזוקים במבנה הטנק ומתכנים את העברתו תוך כדי שמירה על מצבו הנוכחי; מרכז ההובלה מנדב את משאית התובלה הכבדה, ואיתה את הנהג המיומן ביותר שמסוגל לבצע את המשימה; במצל”ח מארגנים את כול האישורים וההכנות, ונפרדים מהטנק בפעם האחרונה בדרכו לביתו החדש.
“התפלאנו מהמוכנות של כול הגורמים לשתף פעולה עם הפרויקט, שבתחילת דרכו נשמע כמעט אבסורדי”, מעידה רס”ן שושי רייז, רמ”ד בינוי באט”ל. רייז מפקחת על התקדמות הפרויקט מתחילתו ועד סופו, והופכת קו צריפין-חיפה למסלול כמעט קבוע. “זה היה קשה, אבל כשרואים את התוצאה הסופית מבינים שזה שווה את זה”.
ב-18 ביוני נחסמות לתנועה הכבישים הראשיים סביב הפנימייה הצבאית, שעה שטנק הצוערים עושה את דרכו הישר ממרכז הארץ על משאית התובלה הכבדה. מבחינת השוחרים הבאת הטנק היא לא פחות מיום חג, וגם המשפחות מוזמנות כדי לציין את האירוע יוצא הדופן. “בסביבות מאי קיבלנו את האישור הסופי, שהטנק אכן הולך להגיע לפנימייה”, מספר שוחר אריאל פלמה. “הסתכלנו אחד על השני ואמרנו בשמחה גדולה – ‘הטנק חוזר הביתה'”.
השמועה על חזרת הטנק הביתה מתפזרת במהירות בין כול הפלוגות, ותוך מספר דקות הם מתאספות להתקהלות גדולה מול השער הראשי של הפנימייה. כשלבסוף הוא חוצה את השער הראשי, יראת הכבוד שמקבל מזכה אותו במעמד של מעין סלב מקומי. “הסתכלתי על פאלמה, ושנינו פשוט התחלנו להתפקע מצחוק”, מעיד שוחר תומר רוזנבלט. “פתאום הבנו שאשכרה הבאנו טנק”.
על פי דרישתו של מפקד הפנימייה, הטנק מוצב על אנדרטה מפוארת יותר מזו במצל”ח. הפעם הוא מעוטר בספסלים, בגינה ובתאורת נוי לנוחות המבקרים. ב-22 ביולי הפנימייה ערכה טקס חניכה מפואר, ומזמינה את כול הגורמים המעורבים בדבר להתרשם מיצירת המופת, שלקחה 40 שנה להיבנות.
“כשראיתי את הטנק מובל לפנימייה, ממש יכולתי לשמוע אותם מסתובבים סביבו”, מספר אהוד רותם, חבר ילדות של ארבעת הצוערים שלחם איתם בחווה, במהלך הטקס. “יכולתי לשמוע אותם מתווכחים על חלוקת התפקידים בטנק, ואת בקשת העזרה שלהם בקשר אשר מהדהדת בליבי עד היום. לטעמי, אין מקום מתאים יותר להציב את הטנק, שמציג את סיפור הגבורה שקרה בו באוקטובר 1973, מאשר היכן שהוא מוצב כעת”.
רס”ן רייז מביטה על הטנק בגאווה – בזאת הסתיים פרויקט שונה מעבודתה הרגילה, אך אחד המאתגרים והמספקים בהם השתתפה. היא פונה לבחון את המתרחש בצידה השני של הפנימייה: ענף הבינוי מתכנן הרחבה משמעותית במבני הפנימייה, שתאפשר לאכלס ולהכשיר יותר שוחרים. בינתיים שני, תומר, אריאל וירדן עוזבים את כותלי הפנימייה מתחילים את שירותם במסגרת הצבאית. “אנחנו לא באים בגישה של ‘עשינו משהו'”, טוען ירדן. “הכוונה היא להתגייס ולשרת את המדינה בדיוק כמו כול אחד אחר”. הם מתכוונים לשרת בתפקידים פיקודיים ביחידות המובחרות ביותר, ומתכוונים להעביר לפקודיהם את אותם ערכים שהוקירו בפנימייה, מהמשפחות השכולות ומהסיפור של טנק הצוערים.
העברת טנק הצוערים:
אחי הצעיר ישי זל כך קראנו לו בבית חזר הביתה לפנימיה שם גדל למד אהב את הצבא את הטנקים מאד היה ציוני גאה כך חונכנו בבית מלוה אותי יום יום שעה שעה טוב יעשו שילמדו על רעות אהבה לדורות הבאים חג שמח
ישי היה בן דוד של אבא שלי. נהרג כשהייתי בת שנתיים ולכן לא זוכרת אותו. שמעתי עליו המון ואני יודעת שהיה איש מדהים. בחמש עשרה השנים האחרונות אני מורה בבית הספר הריאלי ושומעת בכל יום זיכרון את שמו של ישי בין הנופלים. גאה להיות שייכת למשפחתו של ישי הגיבור והחבר הנפלא. תודה על הבאת הטנק לפנימיה..זוהי אנדרטה חשובה ומלמדת לכולנו.