adi zundelevich -מרץ 20th, 2017 at 12:30none
Comment author #181 on חברים מספרים על נחום שמר (שמוקלר) ז”ל by יד לנופלים | חטיבה 14
לאבא הראשון שלי – מאת עדי זונדלביץ
30/9/2012
שלום רב,
שמי עדי זונדלביץ ואני בתו של נחום שמר ז”ל מפלס”ר 67. אבי נהרג במשלחמת יום הכיפורים, והשנה, ב-21 לחודש הקראתי מכתב שכתבתי לו בטקס אזכרה שנערך באנדרטה של הפלס”ר.
לאבא הראשון שלי,
קצת קשה לי פשוט לקרוא לך אבא, בדרך כלל אני קוראת לך ה”אבא הראשון שלי” כי יש לי אבא, אבא ברוך, שהוא מקסים ואיזה מזל שאמא מצאה אותו, אבל אני אף פעם לא ממש יודעת איך לקרוא לך…
תמיד היית שם, אבל לא באמת, כשהייתי ילדה אני זוכרת שביום זיכרון אחד שרו את “אנחנו שנינו מאותו הכפר”, נורא בכיתי וילד אחד שאל בקול רם בכיתה למה אני בוכה, אמרו לו שאבא שלי מת, אח”כ כשגדלתי גם פה ושם היו “תקריות”…
כולם ידעו אבל אף פעם לא ממש דיברנו על זה כי היה לי אבא שגידל אותי כל ילדותי כאילו אני מבשרו. וכל השנים אני מתחבטת בשאלה מי אתה בשבילי, על מי אני בוכה – הרי לא הכרתי אותך, הרי גדלתי עם אבא, אז למה בעצם אני עצובה, ולמה בעצם אני בכלל שייכת לסיפור הזה??
נולדתי כחודשיים אחרי שנהרגת, אין לי מושג איך אמא שרדה את זה, והכירה את אבא ברוך כשהייתי בערך בת 8 חודשים, איזה מזל!!! עופר ואני גדלנו במשפחה נפלאה ונולדו לנו עוד שתי אחיות, ענבל ועמית. אני חושבת שרק בשנים האחרונות, כשנהייתי אמא, אני מתחילה למצוא אותך ואת מקומך בשבילי…
בעיניים המלוכסנות והאוזניים הבולטות של יונתן, בפנים המקסימות של אימך המביטות בי מבתי נעה. אני עדיין מחפשת, עדין רוצה לשמוע סיפורים שלא מהצבא, של מי היית מבפנים, לא רק כמפקד, אבל אני הרבה יותר רגועה כי מה שלא יהיה אתה שם, וקיים, ובטח מציץ מלמעלה ומחייך כשאתה רואה את השבט הקטן שהקמתי יחד עם גדעון.
את המכתב הזה אני מנסה לכתוב כבר שנים, סוף סוף הצלחתי, ואני מקוה שאצליח עוד בהמשך, אני חושבת שזה עוזר.
לאבא הראשון שלי – מאת עדי זונדלביץ
30/9/2012
שלום רב,
שמי עדי זונדלביץ ואני בתו של נחום שמר ז”ל מפלס”ר 67. אבי נהרג במשלחמת יום הכיפורים, והשנה, ב-21 לחודש הקראתי מכתב שכתבתי לו בטקס אזכרה שנערך באנדרטה של הפלס”ר.
לאבא הראשון שלי,
קצת קשה לי פשוט לקרוא לך אבא, בדרך כלל אני קוראת לך ה”אבא הראשון שלי” כי יש לי אבא, אבא ברוך, שהוא מקסים ואיזה מזל שאמא מצאה אותו, אבל אני אף פעם לא ממש יודעת איך לקרוא לך…
תמיד היית שם, אבל לא באמת, כשהייתי ילדה אני זוכרת שביום זיכרון אחד שרו את “אנחנו שנינו מאותו הכפר”, נורא בכיתי וילד אחד שאל בקול רם בכיתה למה אני בוכה, אמרו לו שאבא שלי מת, אח”כ כשגדלתי גם פה ושם היו “תקריות”…
כולם ידעו אבל אף פעם לא ממש דיברנו על זה כי היה לי אבא שגידל אותי כל ילדותי כאילו אני מבשרו. וכל השנים אני מתחבטת בשאלה מי אתה בשבילי, על מי אני בוכה – הרי לא הכרתי אותך, הרי גדלתי עם אבא, אז למה בעצם אני עצובה, ולמה בעצם אני בכלל שייכת לסיפור הזה??
נולדתי כחודשיים אחרי שנהרגת, אין לי מושג איך אמא שרדה את זה, והכירה את אבא ברוך כשהייתי בערך בת 8 חודשים, איזה מזל!!! עופר ואני גדלנו במשפחה נפלאה ונולדו לנו עוד שתי אחיות, ענבל ועמית. אני חושבת שרק בשנים האחרונות, כשנהייתי אמא, אני מתחילה למצוא אותך ואת מקומך בשבילי…
בעיניים המלוכסנות והאוזניים הבולטות של יונתן, בפנים המקסימות של אימך המביטות בי מבתי נעה. אני עדיין מחפשת, עדין רוצה לשמוע סיפורים שלא מהצבא, של מי היית מבפנים, לא רק כמפקד, אבל אני הרבה יותר רגועה כי מה שלא יהיה אתה שם, וקיים, ובטח מציץ מלמעלה ומחייך כשאתה רואה את השבט הקטן שהקמתי יחד עם גדעון.
את המכתב הזה אני מנסה לכתוב כבר שנים, סוף סוף הצלחתי, ואני מקוה שאצליח עוד בהמשך, אני חושבת שזה עוזר.
שלך,
עדי