גבורה שאין עליה צל”ש / א’ אבי-יוסף

הודעת שליחו של קצין העיר הייתה קצרה: הבן נפל בסיני ביום הכיפורים; הוא לקבורה ביום זה וזה בבית קברות ארעי. אחרי שנה תועבר גופתו למקום שההורים יבקשו.
לאחר סופת –היגון-והכאב הראשונה החלו מחשבות ההורים לגשש באפלת היום ההוא והשעות ההן: מתי הגיע הבן לשדה-הקרב? מה היו מחשבותיו בעת היציאה לקרב? כמה זמן לחם עש שנפגע? האם נפגע וגווע מיד או סבל לפני מותו? היכן בדיוק נפל? עמה זמן לקח עד שפינו אותו? באיזה מקום בגופו נפגע – האם נשאר שלם? מי הם שנשארו בחיים באותו קרב; מה יידעו הם לספר על השעה הנוראה ההיא? מתי יגיעו?
האב והאם יושבים דומם, כל אחד טווה את חוט הרהוריו הקודרים והכוססים, וכל אחד יודע שמחשבות שניהם זהות, שהן תועות בחולות סיני, בסמוך לתעלה, והדמיון מנסה לשווא – בפעם המי יודע כמה – לתאר את דמות הבן , לפני, בשעת ואחרי — לא! לא! איזה יצר קיום אפל מתקומם: רק לא לדמיין את הרגע הנורא ההוא… את הפגיעה… את הנפילה…

* * *

יום אחד הגיעו שתי חיילות. גיתית וכרמלה היו הראשונות. הבנות היו מן היחידות  בצה”ל שהיו קרובות לחזית, ממש בתוכה. פקידות הפלוגה היו, ולפי כל המידע שהיה בידי צה”ל ביום הכיפורים, המלחמה הייתה צריכה להתחיל בשעה 6 בערב – ולכן נקבע שהן יפונו בחמש… ואולם, כידוע, התחילה המלחמה בשעה 2 בצהריים, והן ספגו את ההפצצה הראשונה מהאוויר, כשהן מצויות עדיין בבסיס הקדמי. בחיפזון הוצאו אל בסיס ההיערכות שהיה מרוחק מן התעלה כ-17 ק”מ. שם ראו את הבן חובש קסדתו, עולה על הנגמ”ש ויוצא לקרב.
דיבורן שקט ושקול ושופע מנו חום לא יתואר. קצב פעימות הלב של ההורים גובר: השעות האחרונות של הבן משתחררות מן הצבת של הדמיון הפרוע ומוחזרות אט-אט אל המציאות. מבט ההורים אופף את הבנות באהבה – כאילו נדבק בהן אור עיניו של הבן, שברך אותן לשלום בשעת עלותו על הרכב המשוריין.

“… זה היה כך: בשעה אחת עשרה בצהריים ביום הכיפורים הגיע הבן לבסיס, אחרי נסיעה של 23 שעות (הוא היה בחופשת חג ונקרא בדחיפות לחזור ליחידתו). ההכנות ליציאה לשדה הקרב החלו רק אחרי שתיים בצהריים, כשחזר המפקד מקבלת קבוצות הפקודות (שהרי כאמור התכוננו לשעה שש), בשעה שלוש עלו על הרכב ויצאו…”
ואז ראו הבנות את הבן בשעת יציאתו וברכוהו לשלום, והייתה זו הברכה האחרונה… משעה ארבע, לערך, כאשר יחידת השריון, מורכבת מטנקים ונגמ”שים, הגיעה לשדה הקרב, עקבו הבנות בקשר אחרי מהלך הלחימה. הקרב היה קשה, תחת אש הפגזות והפצצות, ובמכשיר הקשר שמעו איך היחידה ממטירה אש ועומדת מול האויב שזינק גל אחרי גל…
מהלך המאורעות קורם משמעות מציאותית, כל משפט מצייר תמונה אחר תמונה, החודרת למוחם של ההורים והסיפור הנה הוא מתקרב לרגע המכריע, שהלב מבקש להיעצר לשמע פרטיו….
“ואז בשעה שש וחצי לערך, לאחר שהשמש שקעה ושדה הראייה של הלוחמים נוקה מחיילי האויב, נכנס הרכב לשקע כלשהו כדי לתפוס עמדה של לחניון לילה… ואז שמענו בקשר: ‘נפל פגז על האפס חמש! שלושה נהרגו על המקום! הנהג נפצע קשה! בואו לחלץ אותנו!’  זה היה איש-הקשר, היחיד ברכב שנשאר בחיים… נהג הנגמ”ש, חיים אלון, מת אחרי ימים אחדים. שמו של איש הקשר חזי, ברגע שיקבל חופשה יבקר אתכם… אולי יספר לכם פרטים נוספים….’
דומייה.

“…הכרנו את הבן די הרבה זמן. חצי שנה היינו יחד בפלוגה. הפלוגה הייתה אחד-אחד. כשהיו עורכים מסיבה, הבנות היו הולכות לשם בסך. הבן… הוא היה אהוב על הכול…”
“… כששמענו שהרכב שלו נפגע, התפללנו בלבנו: אולי עבר הבן לרכב אחר והוא לא נפגע. אבל לא! כשהחזירו את הרכב יצא חזי, שנשאר בחיים, ואמר לנו: אמרו שלום לזה ולזה, וגם הזכיר את שם הבן, וידענו שהוא נפל…”
– הן חיבבו את הבן… מהרהרים ההורים, ושוב מחפשים בפניהן של הבנות את  המבע, את ברק-העין האחרון, שליווה את הבן אל הדרך, שלא ידע שתהיה זו האחרונה…
ההורים כובשים את דמעותיהם ויגונם. האפלה המעובה שאפפה את השעה האחרונה של הבן הוארה בקרן-אור אחת – אמנם של שקיעה ודם – אבל טובה היא מן התהייה המטריפה במבוכי הדמיון.
בלי משים מטות הבנות את השיחה אל הבן החי, אל ההווי שלפני התופת, אל מעשיו הפעוטים, אל בדיחה שלו, אל תעלול אפילו, אל השעות הנעימות שהיו. האווירה בחדר מתבהרת קצת. דמותו של הבן החי דוחקת לרגע את ודאות האימים.
הבנת יושבות שעה ארוכה, אם כי עוד דרך רחוקה לפניהן, ועוד הן רוצות להגיע אל משפחות שאר החיילים שנפלו באותו נגמ”ש.
משקמות הבנות ללכת , נפרץ מעיין הדמעות של האם. והאב חושק שיניו ויוצא ללוות את הבנות אל המכונית. ואז אומרת האחת: “אנחנו נמצא את הדרך לבדנו, שוב אל אשתך…”
כמו תבונת-זקנים ירדה באחת על הנערות הללו שעדיין לא עברו את גיל 19-18?

* * *

אחריהן הגיע הסמ”פ מוטי. גשם שוטף ירד באותו יום, והוא בא לפנות ערב בטרמפים, ממרחק רב. מימי החופשה המעטים שקיבל, הקדיש זמן לבקר אצל המשפחות השכולות.
מוטי בחור צעיר, בן-גילו של הבן. התום והענווה נסוכים על פניו ודיבורו עצור וקצר. הוא הסיר את הבטלדרס הרטוב, ההורים מזגו לו כוס קפה חם ושמו בגדו לייבוש. מוטי הוציא מפה גדולה של אזור הקרב והתחיל לתאר את מהלך הלחימה. אצבעו נעה לאיטה על משבצות המפה, וההורים והאחות עוקבים אחרי כל תנועה קלה הנעה על פני מִדְבָּר, דרכים, תעלה, עמדות קרב, כשהכול אפוף אש ועשן ומפצים. ההורים מקשיבים ומתבוננים, ונדמה להם שהבן לוחם לבדו בכל המרחב העצום הזה. סיפור הבנות מלפני שבועיים נעשה מוחשי יותר ומקבל משמעות חדשה עם תנועת האצבע על המפה: הנה בסיס ההיערכות, הדרך בה הגיעו אל שדה-הקרב, הנה מהלך הלחימה של הנגמ”שים כפי שדווח בקשר, והנה הנקודה המדויקת בה עמד הנגמ”ש של הבן, וזו הדרך בה פונה הרכב אחרי שנפגע. ושוב אותו רגע איום שמולו הכול צריך להיעצר! מוטי הוציא גיליון נייר והתחיל לצייר במדויק פנימו של הנגמ”ש: כאן עמד נחום שמר וכאן עמד זכריה גרייה וכאן, במקום הזה, עמד הבן יוספי אבנרי. פיזור הרסיסים היה כמשוער כך וכך, ולכן הפגיעה הייתה… (וכאן מנמיך מ’ את קולו כדי לחישה והשקט בחדר דחוס ומעיק) במקום כזה בגופו… שמותו היה מיידי…
נוכח שליטתו ואיפוקו של מוטי גם דמעות ההורים והאחות נבלמות. מתוך הדומייה שוב נשמע קולו של מוטי העולה אט-אט מן הלחץ העצור אל הדיבור המקובל: “היו בינינו יחסים טובים, למרות שקודם לכן לא נפגשנו… לפרקים היינו משוחחים על עניינים שונים, ואף סיפר לי פעם על בעיותיו הפרטיות.. הוא היה חזק… חזר ברוחו, היה לו כוח החלטה להתגבר על קשיים פיזיים…”
שוב מתבוננים ההורים בפניו של מוטי: כמה פשטות ותום נסוכים על פניו, הוא בא מן התופת הזו ואיפה חרותים בהם כל הזוועות הללו?
הגשם בחוץ זורם בעוז, ולמרות הפצרות ההורים שיישאר ללון, נוטל מוטי את הבטלדרס, שלא נתייבש עדיין, ויוצא לדרך: עוד ישיג טרמפ להגיע למשפחה אחרת, ישוב בשעות הלילה הקטנות לביתו, ולמחרת בבוקר יצא ליחידתו.
אחרי מוטי הגיעו שני חברים אחרים של הבן. האחד שעבר אתו קורס מ”כים, פעל לפני כן יחד אתו בתנועת הנוער, ושמר על קשר מכתבים אתו כל הזמן. כמ”פ השתתף בלחמה בגזרה אחרת בסיני, ועתה, מששמע על נפילת הבן, נגס כמה שעות מן החופשה שלו, לבוא לבקר את ההורים. השני – חבר של הבן מן התנועה, ואם כי בצבא לא הלכו באותו מסלול, קיים קשר חברי עם הבן כל הזמן.
על קורות היום ההוא שומעים הם מפי ההורים, כפי שנחרתו בהם הפרטים אחד לאחד. אחרי שתיקה שבהשתתפות, מפליגים שני החברים אל הזמנים ההם, כאשר הבן שקק חיים: מפעיל ומדריך, נוסע לביקורים ומארגן מחנות, משתתף בויכוחים, מבלה, מצ’זבט, מדבר על ספרים וסרטים ומשתעשע. הם מושכים את ההורים אחריהם, בבית נעשה חם. הבנים אוכלים ושותים מן התקרובת המוגשת להם, ונוצרת לשעה קלה אשליה מתוקה: הנה באו חברים אל הבן, לא מצאו אותו בבית; אין דבר, ייפגשו במקום אחר, בפעם אחרת… אך האשליה נמוגה חיש: המקום הפנוי ליד השולחן פנוי זה זמן רב, זמן רב מאוד, הרבה יותר מכמה שבועות, והבן אינו בא… אינו בא…
פרדה ליד הדלת, יצאו שני חברים של הבן, והרי הם נושאים עימהם משהו ממנו, זיכרונות, אמירות, שעות משותפות…

* * *

ואחר–כך בא הוא, חזי, שישב ליד מכשיר הקשר, כפוף בחסות דפנות הנגמ”ש, וזהו שהציל את חייו – כי השאר עמדו חשופים ברכב והתכוננו להמשך הקרב. את חזי הביאה גיתית, אחת משתי הבנות שביקרו כאן לראשונה. גם הוא קיצר את חופשתו וקיפח אולי את הוריו, שציפו לו בגעגועים, ובא להורי חבר שנפל, לספר להם, להיות אתם שעה קלה.
אילו היה מכשיר המודד דריכות, ציפייה, יגון וכאב – המחט הייתה קופצת אל קצה גבולה. בלחישה כמעט מתחיל חזי בתיאור השעה ההיא. חזי בחור צנום וגבוה, תנועותיו מדודות ושקטות וקולו חסכוני ועצור. מדוע הם כה שקטים ועצורים כולם? נראה כי השעה הזו, שעה שיושבים לפני הורי הבן, וצריכים, חייבים, לספר להם את שידוע להם, היא אחת השעות הקשות שלהם, אולי קשה כשעת הקרב. בקולם המאופק הם דורכים על כל הבלמים הפנימיים שלהם, כד לעצור בעד סערת הנפש, העלולה לגרוף אתם את ההורים ולהעמיק את פצעיהם. ואולי – אולי הם עצמם חוששים מפני התהום הפעורה בתוכם והם הולכים על בהונות רגליהם על סיפה.
חזי יודע לספר משהו שקרה בין קרב לקרב, ברגעי ההפוגה המעטים, והוא יודע לספר במדויק מה קרה בשעה האחרונה ולאחר השעה הזו. לפרט הקטן ביותר יש עכשיו חשיבות עליונה – כי מי יכול למדוד אורכה וערכה של דקה אחת בשעה כזאת לעומת ימים וחודשים של חיים מתמשכים?  ומספר חזי: “באחת ההפוגות הקצרות אמר הבן: עכשיו ודאי דואגים לי בבית… העיף עליו המ”פ מבט והפטיר: ומה אומר אני, שיש לי אישה וילד בבית והאישה בהיריון… המבטים נפגשו ושוב שררה שתיקה לפני התחדשות רעמי הקרב.”
“ועוד פרט: בשעת הפעולה חל מעצור במקלע של הבן. בקור-רוח החליף הבן את הקנה בקנה רזרווי והמשיך להמטיר אש…”
זה שבועות שההורים חיים את שעתו האחרונה של הבן, את הפחד והמועקה שלה, את המתח ותחושת הגורל, שאין חייל הנתון בקרב משוחרר מהם. והנה, נסך חזי כמה רגעי בהירות בזמן המתמשך הזה, שאנו מודדים אותו במחוגים המתקדמים של השעון.

…. על הדאגה בבית חשב הבן… אולי נאחזו הרהוריו במה שיהיה לאחר-מכן, כשיעבור שוב את מפתן בית-ההורים, בחיוכו ובקריאתו הפתאומית: באתי…!
לא, מעולם לא חשבו ההורים כי בנם נועד להיות גיבור במלחמה, תיאור המתקשר עם אש ודם, עם הרוגים ומוות. והנה ברגעים קשים אלה שמר הבן דווקא על מהותו האנושית וחילופי מבטים בינו לבין המ”פ מסמלים, אולי יותר מכול, את המסילה שחיפש ומצא תדיר ביחסים עם הזולת…
“והוא נפל….” ממשיך חזי לחצות את הדו”ח…”על פניו… לא העזתי להזיז אותו… כי הוא היה מת… והוא היה שלם…”
תם הסיפור. נסגר מעגל הסיוט שערך 24 ימים, נסגר מעגל חייו של הבן שהקיפו 22 שנים ארבעה חודשים ויומיים.
חזי קם ממקומו. עוד קרב אחד מאחוריו, אולי אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה הזאת. לחיצת יד חמה לחזי, לחיצת יד חמה לבת. האם מלטפת את פני הבת בחיבה, כמו שהייתה מלטפת את פני הבן כשהיה קטן, וכמו שההינה לעשות זאת לפרקים לפניו של הבן הגבר…

* * *

בין סיפורי עדות לסיפור עדות באו חבריו לכיתה של הבן – חיילים  מכל הדרגות, שהיו במלחמה בחזיתות אחרות, ובקבוצות סרו לבקר את הורי חברם. נלוות אליהם בנות הכיתה, המחזקות את רוח-הצוות במשימת הגבורה, שאין קשה ממנה – לשבת שעה עם ההורים, להמחיש להם את המקום שהבן תפס ועדיין תופס בחברותה שלהם.
מזה שלוש שנים שהבן היה אורח בבית לשבת, או רחת לשלוש שבתות. במרוצת הזמן החל להסתמן ריחוק מה מעולם הבן לעולם ההורים: חיי התנועה והצבא ריתקו את תשומת-לבו של הבן לעולם-חוץ יותר מאשר לעולם הבית. ההורים השכילו לשמור על המרחק המבוקש, כדי שלא להפריע לצמיחת עצמיותו של הבן, אך ציפו ליום שבו ישוב אל החיים האזרחיים והפרטיים, אל מילוי משאלותיו ושאיפותיו.
והנה… היום הזה לעולם לא יבוא. עתה באים הבנים והבנות, חבריו מנעורים וממלחמה ומנסים לבנות את הגשר  שבנייתנו נדחתה עד לאחר — עד “לאחר” שלא יבוא.
הם עושים זאת בגבורה נפשית, שלא תתואר – אילו אפשר היה לתת עליה צל”ש…