סגן ליאור יונתן ז”ל

בן צפירה ונתן
נולד בשריד
ב- כ”ו בתמוז תשי”ב, 19.7.1952
התגייס ב- 6.1.1971
שרת בחיל השריון
יחידה: חטיבה 14, גדוד 9
תפקיד: מפקד מחלקת טנקים
נפל בקרב
ב- י’ בתשרי תשל”ד, 6.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: קנטרה
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: קיבוץ שריד
הותיר: אח – זיו והורים

יונתן ליאור בן צפירה ונתן, נולד בשריד, גדל כחבר קבוצת “דגן”. נהרג במלחמת יום כיפור – 1973, בחזית התעלה.
ילדותו בקיבוץ היתה, כמקובל באותם ימים, בצל הלינה המשותפת, מה שהביא למצב מוזר – שבינקותו וילדותו, הכיר יותר נשים זרות משהכיר את הוריו.
ליאור זכה לאהבה כמעט מכל רואהו. קשה וכואב להיזכר ולהלל בן שנהרג, אבל זכותם של הקוראים דף זה, לדעת מי היה ליאור בעיני אמו.
חלפו שנים – בית הספר הקיבוצי מתאים מאד לנטיותיו של ליאור, לאהבתו לטבע. כל מה שבטבע קסם לו ואוי למי שהעז בקבוצתו “דגן” למעוך חרק או לתלוש רגלי צפרדע, רק אז היה יוצא משלוותו.
דרכו להיישר מבט לכל הקרוה סביבו ולנהוג באיפוק, התפרשה בעיני סביבתו כביישנות ולא כן.
שנות בית הספר התיכון בשריד, היו בעלות חשיבות כמובן. ואז הגיע תור השירות הצבאי. אלה היו השנים שלאחר המלחמת 1967.

כל הארץ צבא וצהלות נצחון וליאור מתגייס לשריון. להוט לעזור בכל תחום. אז גויסו לשריון “נערי רפול” נערים מאוכלוסיות המצוקה שהיו זקוקים מאד להדרכה ותמיכה, וליאור נרתם לעזרתם וזאת אחרי אימונים מפרכים, לילות ללא שינה ושירות ללא חופשות. ומי שזוכר, זוכר את שנות ה-70 בשריון.
ביום הולדתו ה-21 – בלעדיו, ספרו חברים איך צחצח בלילות את הפטון (הטנק) במקום בצוות שלו שהתרשל, על מנת להגן עליהם מפני עונש. איך חיפה על חבר שערק, כדי שלא תשלל ממנו הקצונה.
ועוד סיפרו החברים שבאו לכבד את זכרו, חברים מבית הספר ומהשלבים השונים בצבא, על שני חברים דתיים שהיו בגדוד (שניהם כבר אינם – כל אחד ב”תורו”) שהחליף אותם בתורנויות, כדי שיוכלו להתפלל באמונתם ויעידו על כך בוודאי, מי שנשאר בחיים מאותה חטיבה אומללה, חטיבה מס’ 14 (גדוד 9) שנמחצה רובה ככולה בימים הראשונים של מלחמת אוקטובר 1973.
חשופים בצריח היו חבריו, חשוף בצריח היה ליאור ב-6 לאוקטובר 1973.
חשופים בצריח מול המוות!
לאחר זמן נסגרו הצריחים ונצלו חיים רבים.
כל עוד אני חיה, לא אשכח ולא אסלח על שתי מילים אלו – חשופים בצריח.
ומתי יצא ליאור מגדרו? מספרים לי; כשהיה עובר טנק או ג’יפ בישובים הערביים בגדה המערבית, בזמן הסיורים בשטחים, היו ה”חברה” מנבלים את פיהם בבטויים כמו: “תראו אותם, חבל שלא חסלנו את כולם”. אז היה ליאור מתמלא זעם ובושה ולא היה חוסך במילים קשות כלפיהם.
אם הביאו דבריו לשינוי, אין לדעת. מה שברור לי, שכאן לא הפגין איפוק או ביישנות…
זכותם של הורים כמוני לזעוק ולהתריע. ואולי, אם יישמע קולנו, לא יכתבו דפי זכרון הטבולים בדם.