רס”ן גדעון גלעדי ז”ל
מ.א: 0428286
בן עדה ודוד
נולד באשדות יעקב
ב- כ”ב בטבת ת”ש, 3.1.1940
התגייס באוגוסט 1958
שרת בחיל השריון
יחידה: חטיבה 600, גדוד 407
תפקיד: מפקד פלוגת טנקים
נפל בקרב
ב- כ’ בתשרי תשל”ד, 16.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: “החווה הסינית” – ציר “טרטור”
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: תל אביב- קרית שאול
הותיר: אישה ושני בנים, הורים ואחות
גדעון, בן עדה ודוד, נולד ביום כ”ב בטבת ת”ש (3.1.1940) בקיבוץ אשדות-יעקב.
בן דור שהורתו ולידתו היו במלחמה, כל חייו עברו בתחופת מאבק ומלחמות ישראל. בעת פרוץ מלחמת השחרור היה בן 9 בעת ההפצצות על המשק פונה עם הילדים, בעת הפינוי הופגזה מכוניתם ע”י הסורים והם הצליחו לחמוק ללא פגע.
הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוצו ואחרי-כן למד בכפר-יהושע ובשיכון עובדים “נווה עוז” שליד פתח-תקוה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי “כדורי”. גדעון היה תלמיד טוב, סקרן ותאב-דעת. כן היה פעיל בתנועת “מחנות העולים” בקן פתח-תקוה. הוא היה חובב ספורט ונחשב ספורטאי טוב, בעיקר בתחום השחייה והדיג התת-מימי.
אך לא רק בגוף מוצק ותמיר ניחן גדעון, אלא גם בנפש רגישה. הוא היה חובב-שירה ובנעוריו משך בעט-סופרים וחיבר שירים על אהבה, על הטבע ועל מרחבי הארץ שכה אהב.
מטבעו היה אינדיווידואליסט. חסר-פשרות , מסוגר ורציני, בעל אופי חזק, עקשן ועשוי ללא-חת. אך עם כל זאת היה רגיש ורומנטי. תמיד מוכן היה לעזור לזולת ולתת מעצמו למען מטרות, שנחשבו ראויות בעיניו. בזכות כנותו, יושרו הרב ויחסו ההוגן לבריות, היה אהוד על חבריו, והם כינוהו בשם חיבה “שטקר”.
גדעון גויס לצה”ל באוגוסט 1958, לאחר תום לימודיו התיכוניים, והצטרף לגרעין נח”ל. הוא שירת ביחידת נח”ל-מוצנח, ולאחר שהשלים קורס מש”קי תול”ר הוענקה לו דרגת סמל-ראשון.
לאחר שהשתחרר משירות החובה למד שנה בקורס לקציני-מכונה בחיפה והחל לעבוד בחברת “מקורות”באזור הצפון.
בשנת 1961 נשא לאישה את חברתו רות וכעבור שנה נולד בנו הבכור דגן.
בין השנים 1962 ו-1964 עבד ב”חברת ים-המלח” בסדום, במפעל בניית הסכר, כמכונאי של גוררת-דוברות, אחרי-כן עקר עם משפחתו לאשקלון, שם החל לעבוד כמכונאי בחברת “מפועים ומחפרים”. כעבור זמן סיים קורס למנהלי-מוסכים ועמד לפתוח מוסך עצמאי.
כשפרצה מלחמת ששת הימים גויס גדעון והשתתף בקרבות במסגרת יחידת הצנחנים שלו.
בקרבות מלחמת ששת הימים נפל אחיו אמנון ועקב זאת התגייס גדעון לצבא-הקבע והתנדב לשרת בחיל-השריון, שבו שירת ונפל אחיו. לאחר שעבר הסבה מקצועית וסיים קורס קצינים, קורס קציני- שריון וקורס מפקדי פלוגות שריון. בתקופת מלחמת ההתשה, גדעון שירת בתפקיד סמ”פ טנקים, קמב”ץ וכמפקד פלוגה ב’, בגדוד 79 – הגדוד שבשורותיו לחם אחיו בנופלו. לעת זו הוענקה לו דרגת סרן.
הוא היה קצין יעיל, מסודר ובעל כושר-ארגון. בחוות-דעת תקופתיות הנהוגות בצה”ל הגדירוהו מפקדיו כ”קצין ממושמע, מסור לעבודתו, בעל יכולת טכנית גבוהה, עקבי, ישר והוגן”. אחדים ממפקדיו ציינו, כי יהיו מוכנים לעשות כל מאמץ כדי לקבלו לתפקידים קרביים ופיקודיים.
מפקדו כתב עליו: “דרך לחימתו האופיינית הייתה: תמיד אמיץ וחסר-סבלנות והעיקר בשבילו-לפרוץ קדימה”. הוא היה קפדן ביחסו אל פקודיו, לא לשם שררה, אלא מתוך החשיבות שהועיד למילוי הוראות ולקיום המשמעת, למען ביצוע מושלם של המשימות שהוטלו על יחידתו.
בשנת 1970 השתחרר משרות הקבע ובאותו זמן נולד בנו השני, ערן.
במלחמת יום הכיפורים השתתף גדעון בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ’ בתשרי תשל”ד (16.10.1973) הוביל את פלוגתו בקרב לפתיחת ציר “טרטור”, במסגרת המאמץ לפתוח נתיב לתנועת כוחותינו אל מעבר לתעלת סואץ. באזור צומת “טרטור- לכסיקון” נתקלה הפלוגה במארב של המצרים. במהלך הקרב נפגע הטנק של גדעון והוא עבר לפקד מטנק אחר. הכוח המשיך במילוי משימתו ותקף את הצומת פעמים מספר, למרות הפגיעות הרבות שחזר וספג, עד שנותרו בו רק שני טנקים תקינים.בטנקים אלה פרץ לבסוף גדעון בציר “טרטור” מזרחה ופינה את הדרך לכוחות הצנחנים שנעו אחריו. במהלך הקרב נפגעו גם טנקים אלה וגדעון נהרג בעת ביצוע המשימה.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול ונטמן סמוך לקברו של אחיו, אמנון ז”ל.
השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים ואחות.
לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן והוענק לו “עיטור הגבורה” על “דבקות במשימה, כושר-מנהיגות למופת, אומץ-לב וגבורה עילאית”.
הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ולזכר אמנון אחיו, שכלולים בה דברי-חברים על דמותו וכן שירים מפרי-עטו, כגון: “למה? ולמה? – תשאל תהגה המשפט / וכי ישנה התשובה לשאלה? / כי היות האדם מין יצור מן החי, / ומיהו ומהו, ואין השלמה / ופחד וחיל, ורבים סביב / ומהומה ומבוכה ותוהו. ענות סבוכה / ענות השאול והצל בסימן שאלה. / אור דולק וכבה, ויום הולך ויום בא…”. ובשיר אחר, ששלח לאחותו, כתב: “בואי אחותי ונבכה יחד / אם לצחוק לא נוכל עוד / כי הלילה בחוץ עם הרוח / ואין חום מסביב ובתוך צלמוות / רק עשן מן נותר לרגע/
