רב”ט יואש סטרנין ז”ל

בן רחל ואריה
נולד בחצור- אשדוד
ב- ב’ באדר תשט”ו, 24.2.1955
התגורר בחצור (קיבוץ)
התגייס ב- 1.11.1972
שרת בחיל השריון
יחידה: חטיבה 14, גדוד 184
תפקיד: לוחם חרמ”ש
נפל בקרב
ב- י”א בתשרי תשל”ד, 7.10.1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: מצפון לציר “אושה”
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: חצור (דרום)
הותיר: הורים, שני אחים ואחות

בעל צל”ש אלוף הפיקוד

יואש, בן רחל ואריה, (רחל- אלמנתו בעבר של סא”ל מכבי מוצרי ז”ל שנפל במלחמת העצמאות), נולד ביום ב’ באדר תשט”ו (24.2.1955) בקיבוץ חצור ועבר את כל שלבי הגידול בקיבוץ, מן הפעוטון, דרך “אלומה” בבית-הספר היסודי ועד לקבוצת “איל” בבית-הספר התיכון.
“קבוצתו הצטיינה בריבוי בנות”, סיפרה אמו, “והבנים היו צריכים להוכיח את גברותם, לעומת חומת הבנות, שהיו שתלטניות לעתים ומצטיינות בלימודים”. יואש, שנטה לסדר הטוב, למשמעת ולנשיאה באחריות, הגיע לעתים לידי עימות עם יתר הבנים, שהיו מתפרעים. הוא ארגן את הטיולים ואת המסיבות, דאג לכל וסידר את הכל. למרות זאת היה גם קצת פרא ושובב.
משהתבגר התנדב להדרכה תנועתית בקיבוץ, וזכה להיות מדריכו של אחיו הקטן. באותה תקופה התוודע אל המוסיקה, ובמיוחד אל שיריו של בוב דילן, שהפך להיות אלילו. הוא התחיל גם מתעניין בספרות וקרא הרבה. היה לו יחס רציני ביותר לעבודה, ובדעתו היה ללמוד חקלאות בבוא היום.
סיפרו עליו חבריו מהקיבוץ: “יואש היה מאוד פגיע, רגיש. מצד שני היה ער למתרחש סביב. היינו מדברים על העולם, על אנשים, ובלילה מאזינים לבוב דילן”.
דגנית: “יואש היה רגיש מאוד, ולכן סגור ומופנם. לעתים גם כיסה על רגישותו ברושם חיצוני. אני זוכרת את התקופה בה היה מעשן את המקטרת. זה בא כדי לחפות”.
עליז: “יואש היה עדין, טוב לב, עצוב קמעא. תמיד היה לו החיוך המבויש שלו, הוא לא היה חופשי והשתדל מאוד להתנהג כמו כולם. יואש, אני זוכרת, תמיד שאף לטוב, למושלם”.
אורנה: “בשעות הקטנות של הלילה היה בא לשיר אתי. הוא כל כך אהב את בוב דילן עד כי נראה לי שבוב דילן שר כמו יואש”.
מייק: “בשלב מסוים אמר לי שנשבר לו להיות “סבון”. תמיד הטוב והמסודר והבסדר… אבל כנראה שזה היה חלק מאופיו”.
טובה: “הוא היה מבוגר ברוחו מבני גילו, ואף התנהג כך. היה בטוח במטרותיו ובערכיו. הוא היה “איכפתניק” בכל מה שנוגע לערכיו ולגישותיו המוסריות. ליואש הייתה הרבה חיוניות מופנמת. הוא אהב את החיים ואהב לחוש את ההנאות שבחיים. הוא היה נער שופע אהבה, מלא רוך ועדינות”.

יואש גויס לצה”ל בראשית נובמבר 1972, רצה לשרת בשריון ואכן הוצב לחיל זה.
סיפרו עליו חבריו ליחידה: “יואש היה הבולט בין חבריו לפלוגה, הן בקומתו התמירה והן בהתנהגותו, שהיתה ללא דופי. חניך מצטיין היה בראשית דרכו, דוגמה ומופת בהמשך שירותו הצבאי שנקטע. בעל כושר גופני מעולה היה, מסור לחבריו, מתנדב לכל משימה, לא חשוב אופייה, ותמיד על שפתיו: ‘הרי מישהו צריך לעשות זאת…’ יואש היה בעל הומור מיוחד, עוקצני, אך מלבב וללא שחצנות. תמיד היה לו מורל גבוה. הוא זכור לחבריו כמי שעוזר במצבים קשים. יואש היה פאר הפלוגה בהתנהגותו ובמסירותו. הוא היה לוחם שכל מפקד היה מתברך בו, הוא היה לוחם שאפשר היה להטיל עליו כל משימה, וידעת שאם יואש מבצע, המשימה תבוצע בכל הרצינות ובכל היסודיות”.

במלחמת יום הכיפורים ישב יואש עם יחידתו בתעוז על שפת התעלה.
ביום י”א בתשרי תשל”ד (7.10.1973) בהתקפת המצרים על התעוז, נפל יואש.
את סיפור הקרב סיפר חברו משה: “כשהתחילו המיגים לטוס מעלינו, המורל הרקיע שחקים. פצחנו בשירה אדירה ואכלנו שוקולדים. נראה כאילו עם כל פגז נוסף המורל עלה. כשהתחילה אש ארטילרית חזקה והתעוז הותקף, התחלנו להבין שלפנינו לא קרב “קטן”. רצנו להתחבא בתעלות. הגיעו אלינו טנקים והצטרפנו אליהם כדי לעזור למעוז “מצמד” שהותקף מהים. יואש היה שקט מאוד ודרוך. המשכנו בדרכנו בציר “לכסיקון”. יואש נפגע וחבש את ידו הפצועה. האש הלכה והתגברה ולפתע יואש צעק: “נפצעתי ברגל”. רצינו לחבוש אותו. ראינו כתם דם על הצוואר. האש הלכה והתגברה, וברעם הפגזים התערבבו נאקותיהם האחרונות של הפצועים”.
הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ חצור.
השאיר אחריו אב, אם, שני אחים ואחות. אח שלישי, הבכורִ, עודד מכבי, נפטר ב-1965.

לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. על לחימתו זכה בציון לשבח מאת אלוף פיקוד הדרום, יקותיאל אדם.
והרי תיאור המעשה: “בליל 6-7 באוקטובר 1973, שימש רב”ט יואש סטרנין ז”ל כלוחם חרמ”ש בנגמ”ש, בכוח שנע באזור ‘החווה הסינית’. סמוך לשעה 01:00 יצא הכוח למשימת סריקה באותו אזור. במהלך פעולה זו נפגע הנגמ”ש של רב”ט יואש סטרנין ז”ל. הוא נחלץ מהנגמ”ש תחת אש כבדה של אויב. רב”ט יואש סטרנין ז”ל המשיך בלחימה מהקרקע מול אויב עדיף, עד שנפגע ונפל. במעשיו הוכיח רב”ט יואש סטרנין ז”ל אומץ לב ומסירות”.
שמו של יואש הונצח, יחד עם אחיו עודד, גם הוא שריונאי, בבית-החייל בבאר-שבע ובחוברת זיכרון שהוציאה משפחתו.