ענת יהלום מספרת

הדברים נשאו לזכרו של אלון אילת ביום הזיכרון תש”ע – 19.4.2010 על ידי ענת יהלום בקיבוץ בית השיטה.

‘נוזל’  תעוז נוזל.
נוזל הזמן גם הזכרון הופך דליל עם השנים
אלון של זכרונותי…

יפה ומוצק חד וברור. לעיתים, מרוכז ‘קצר וצבאי’ ולעיתים צוחק בצחוק צחור ומשוחרר וברגע הזה כל שדות העמק שלו, מקיפים ועוטפים את יופיו

כאלה באביב ימותו ברכה היא או קללה

…חולות סיני 1973 ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה

אלון מזדמן  ללשכת מפקד הגדוד ואני מקבלת אותו בחיוך והצדעת שיריונאים. ‘שב רגע, אל תעוף כל-כך מהר’ אני מבקשת ומנסה לספוג עוד מעט מחינו.

בגלל עוצר יציאות הוא מבקש שאארגן לו עבור חייליו ‘בידור’ לסוף השבוע וליום כיפור על מנת להנעים מעט את הצפיפות בתעוז. עיתונים מן הארץ וסרטים הם מצרך נדיר בסיני.

‘אין לכם איזה לוח שח-מט לשרוף איתו את הזמן?… אני שואלת והוא צוחק מלוא פיו המתוק תוך שאנחנו מסכמים שזה לא מספיק כשכולם נשארים שבת. שח יכולים לשחק רק שניים ועוד ארבעה נותנים עצות ומה על כל השאר…

אני עושה לנו ‘נס קפה’ ושנינו יודעים שרק נס יוציא אותנו מן החולות הרחוקים שזה מכבר הפכו עבורנו למן ‘כלא זמני ומרוחק’ מן החיים האמיתיים. אלה המתחוללים ‘למעלה-בארץ’ כפי שאנחנו מכנים זאת בסיני שם אהובותיו של אלון, שם הוריו ואחיו וקיבוצו. לשם געגועיו.

וכאן…כאן מתח רב נישא באויר מלווה בחום מעיק וסופות חול תוקפניות ומחלקה של חיילים-חיליו של אלון להם דאגתו, ויום כיפור עומד בפתח…

הוא לוגם מן הקפה ומתגעגע הביתה וכך גם אני. חודש חלף, מאז ‘עלינו ארצה’ לחופשת סוף שבוע וכעת כוננות גבוהה ורוחות מלחמה באויר והבית הולך ומתרחק. השקט המצמרר אינו עוד מקור לשלוה ורוגע

השקט, הופך לקדרה רותחת לאט שלאחריה יעלה הכל בלהבות מיתמרות של אש ועשן. המדבר ירעד תחתינו וישטף באלפי חיילים המבקשים זה את נפשו של אויבו.

הטנקים ישעטו אלי קרב ואלון בראשם כדרכו  ‘אחרי’ אינה רק מילה עבורו היא תמצית היותו מפקד.

חיינו העוברים לאט הם כעת חיינו הממהרים.

רות סוף!

שדרה פלוגתית- ובראשה טנק מס’ 400109 הטנק של אלון, דוהר מזרחה כמו מרכבה ללא נהג, כסוס בלי רוכבו כפרש בלי ראש.

כדור אחד פילח את חייו. כדור אחד וזהו. אין אלון

‘הוא צנח על החול הרך וקול הנפילה לא נשמע’ הנסיך הקטן-ס. אגזופרי

סופו של הסתיו וימי תשרי הקרבים לעולם ילוו בזכרוני עם קיצם של חברי ‘משם’ לכולם פנים ושמות וסיפור חיים שנגדע ואחר…כאב גובר ודועך חליפות וים של מחשבות. מה היה אילו היה אלון בין החיים… אני מתגעגעת למה שיכולנו להיות כאנשים בוגרים ונכרת בבת אחת בששה לאוקטובר 73 בסיני

אני חסרה את אלון ואת חברותו כי הוא וחבריו היו ועודם המשפחה הצבאית שלי וזו הרי המשפחה שאנו נושאים בזכרון נעורינו.

המשפחה החלולה באלפי חללים ועוד אחד יחיד ומיוחד.

אלון!