דוד זיו (זיביל) -אפריל 17th, 2018 at 07:02none
Comment author #244 on חברים מספרים על יחיאל זיביל ז”ל by יד לנופלים | חטיבה 14
חלפו 42.5 שנים מאז שאיבדתי אותך במלחמת יום הכיפורים. במכתב שכתבת להורים ידעת שנפצעתי ביום השני למלחמה וחשת הקלה ללכת ולהילחם עם עמיתיך הצנחנים לאחר שווידאת שאני מטופל בידיים טובות .
בבית החולים מאיר בכפר סבא הרגשתי/ידעתי שלא ניפגש יותר. פצועים שפונו לבית החולים ב-16 לאוקטובר 73 סיפרו על התופת בחווה הסינית שעבר גדוד הסיור של נתן שונרי, ועל מספר האבדות הרב שספג הגדוד.
הכאב הפיסי מהפציעה היה כאין וכאפס לעומת הכאב על אובדנך. אבל ממני , ילד בן 21 , פצוע קשה וחבול נפשית, ציפו להיות גיבור ולמלא את החסר, לנשוך שפתיים ,לתמוך בהורים באלמנה ובילדים כי הם איבדו אבא, בן ובעל ואני בסך הכול איבדתי אח……….
נותרתי לבדי והייתי חייב להשתקם מהפציעה הפיסית והנפשית בכוחות עצמי. אף אחד מהסובבים אותי לא היה פנוי לטפל גם בי. אני הייתי חייב להיות חזק כסלע כדי לתמוך במשפחה השבורה ובמקביל לבנות את חיי.
כשנולדתי , לפני 64 שנה, כתבתך ביומנך ,”אימי ילדה לי אח קטן”…לקחת אחריות עלי וטפלת בי כאילו הייתי בנך.
להורים שעלו אתך מתורכיה היו קשיי הסתגלות לתרבות ולשפה והמבטא הזר ניכר בדיבורם. פער הגילים ביננו 11 שנה ואתה היית בשבילי מושא להערצה , דמות של הישראלי החדש נטול גינונים גלותיים. הלכתי בדרכך והשתלבתי במקומות העבודה בקיבוץ שכה הצלחת בהם :עבודה במשק החקלאי של בית הספר, ואחר כך עבודה במפעל המתכת “מטר” של הקיבוץ.
בגאווה רבה הייתי פוסע בשבילי גבעת ברנר ומשוויץ שאחי הוא חלק מקבוצת הכדורסל בעלת המוניטין של הקיבוץ. על אחת כמה וכמה הייתי גאה כשהתגייסת לסיירת שקד ופעלת תחת פיקודו של עמוס ירקוני. ילדי הקיבוץ היו מביטים בי בקנאה כאשר ראו אותנו נוסעים יחדיו בשבילי הקיבוץ בג’יפ של הסיירת. תמיד היית בבית הרוח החיה של מעשי הקונדס שבהם היינו מותחים את ההורים , את אחותנו אסתר ואת השכנים.
אהבתי את המשפחה שהקמת עם חווה ואהבתי את הבחירה שלכם להתנתק מהחינוך המשותף ולבוא לגור ברגבה. בכל חופשה שהייתה לי הייתי מגיע לביקור, נושא סל מצרכים מהקבוץ כדי שתסתדרו עם התקציב. בקוד המשפחתי נקראתי מבשר החופש. נהניתי מהפרגון והחיבה לה זכית כאשר היית עולה על הבמה ומעביר לרגבאים מערכי התרבות של גבעת ברנר. כשבגרתי כבר לא היו ביננו יחסים של אח בוגר לאח קטן אלא של חברים בנפש. כשהלכת ללמוד מטעם הנגרייה היו לנו רגעים של כיף שעתה אני הוא זה שמלמד אותך לפתור תרגילים במתימטיקה. אני זוכר כיצד תמכת בי ביציאה לקורס קציני השריון. הסבתי לך גאווה ביום בו קיבלתי את הדרגות אך מעבר לכך נהנית שהצלחתי לבצע יותר כפיפות בטן ממך ולנצח אותך בהורדת יד.
בהזדמנות שבה היינו נפגשים תמיד ידענו לנהל שיחות מעמיקות וגם להשתטות . חבל שלא הספקנו להיות יותר חברים…………..
ימי הזיכרון הפכו למפגש משפחתי ואנו מנצלים אותם כדי להעלות זיכרונות מילדותנו בגבעה ולחזק את הקשר בין בני המשפחה.
הזיכרון שלך חי בי ומלווה אותי בכל דרכי ומעשי.
יהי זכרך ברוך.
אחיך הקטן : דוד זיו -זיביל
חלפו 42.5 שנים מאז שאיבדתי אותך במלחמת יום הכיפורים. במכתב שכתבת להורים ידעת שנפצעתי ביום השני למלחמה וחשת הקלה ללכת ולהילחם עם עמיתיך הצנחנים לאחר שווידאת שאני מטופל בידיים טובות .
בבית החולים מאיר בכפר סבא הרגשתי/ידעתי שלא ניפגש יותר. פצועים שפונו לבית החולים ב-16 לאוקטובר 73 סיפרו על התופת בחווה הסינית שעבר גדוד הסיור של נתן שונרי, ועל מספר האבדות הרב שספג הגדוד.
הכאב הפיסי מהפציעה היה כאין וכאפס לעומת הכאב על אובדנך. אבל ממני , ילד בן 21 , פצוע קשה וחבול נפשית, ציפו להיות גיבור ולמלא את החסר, לנשוך שפתיים ,לתמוך בהורים באלמנה ובילדים כי הם איבדו אבא, בן ובעל ואני בסך הכול איבדתי אח……….
נותרתי לבדי והייתי חייב להשתקם מהפציעה הפיסית והנפשית בכוחות עצמי. אף אחד מהסובבים אותי לא היה פנוי לטפל גם בי. אני הייתי חייב להיות חזק כסלע כדי לתמוך במשפחה השבורה ובמקביל לבנות את חיי.
כשנולדתי , לפני 64 שנה, כתבתך ביומנך ,”אימי ילדה לי אח קטן”…לקחת אחריות עלי וטפלת בי כאילו הייתי בנך.
להורים שעלו אתך מתורכיה היו קשיי הסתגלות לתרבות ולשפה והמבטא הזר ניכר בדיבורם. פער הגילים ביננו 11 שנה ואתה היית בשבילי מושא להערצה , דמות של הישראלי החדש נטול גינונים גלותיים. הלכתי בדרכך והשתלבתי במקומות העבודה בקיבוץ שכה הצלחת בהם :עבודה במשק החקלאי של בית הספר, ואחר כך עבודה במפעל המתכת “מטר” של הקיבוץ.
בגאווה רבה הייתי פוסע בשבילי גבעת ברנר ומשוויץ שאחי הוא חלק מקבוצת הכדורסל בעלת המוניטין של הקיבוץ. על אחת כמה וכמה הייתי גאה כשהתגייסת לסיירת שקד ופעלת תחת פיקודו של עמוס ירקוני. ילדי הקיבוץ היו מביטים בי בקנאה כאשר ראו אותנו נוסעים יחדיו בשבילי הקיבוץ בג’יפ של הסיירת. תמיד היית בבית הרוח החיה של מעשי הקונדס שבהם היינו מותחים את ההורים , את אחותנו אסתר ואת השכנים.
אהבתי את המשפחה שהקמת עם חווה ואהבתי את הבחירה שלכם להתנתק מהחינוך המשותף ולבוא לגור ברגבה. בכל חופשה שהייתה לי הייתי מגיע לביקור, נושא סל מצרכים מהקבוץ כדי שתסתדרו עם התקציב. בקוד המשפחתי נקראתי מבשר החופש. נהניתי מהפרגון והחיבה לה זכית כאשר היית עולה על הבמה ומעביר לרגבאים מערכי התרבות של גבעת ברנר. כשבגרתי כבר לא היו ביננו יחסים של אח בוגר לאח קטן אלא של חברים בנפש. כשהלכת ללמוד מטעם הנגרייה היו לנו רגעים של כיף שעתה אני הוא זה שמלמד אותך לפתור תרגילים במתימטיקה. אני זוכר כיצד תמכת בי ביציאה לקורס קציני השריון. הסבתי לך גאווה ביום בו קיבלתי את הדרגות אך מעבר לכך נהנית שהצלחתי לבצע יותר כפיפות בטן ממך ולנצח אותך בהורדת יד.
בהזדמנות שבה היינו נפגשים תמיד ידענו לנהל שיחות מעמיקות וגם להשתטות . חבל שלא הספקנו להיות יותר חברים…………..
ימי הזיכרון הפכו למפגש משפחתי ואנו מנצלים אותם כדי להעלות זיכרונות מילדותנו בגבעה ולחזק את הקשר בין בני המשפחה.
הזיכרון שלך חי בי ומלווה אותי בכל דרכי ומעשי.
יהי זכרך ברוך.
אחיך הקטן : דוד זיו -זיביל