מכל צאצאיו של רודיון אהב האל את יגאל. אהב אותו כשברא אותו כתינוק עגול ומקסים, בן בכור לאביו משה, ה”צבר” הראשון למשפחת אגייב, ולאימו לילי מבית טוקר שהגיעה מדרום אפריקה במלחמת העצמאות כמתנדבת מח”ל. אהב אותו כשעקב אחריו כילד שמח ומתוק בשיכון מח”ל בהדר יוסף וכנער מופנם ושקט בעיר חולון. אהב אותו כל כך עד שלא יכול היה להתאפק ולקח אותו לעצמו בטרם נתן סיפק בידו לטעום את טעמם של החיים על פני האדמה. אולי משום שרצה שיציר כפיו הנפלא הזה ישאר תמים וטהור לנצח.  או שמא חשב שהגיע הזמן להכות במשפחת הגרים המתבוללת הזאת במקום הכי כואב ולהעמיד אותם במבחן איוב.

הרי עברו כבר 50 שנה מאז שכנע האל את רודיון בן האיכרים הרוסי הטועה להצטרף לעמו הנבחר היושב בציון. הילך עליו אימים בפציעות חוזרות ונשנות בשדות הקרב האכזרי של מלחמת העולם הראשונה. נתן בידיו את ספר התנ”ך ובאותות ומופתים ציווה עליו: “לך לך מארצך ובית אביך אל הארץ אשר אראך…”

מאז שהגיעו לארץ הקודש בשנת 1923 והתיישבו בתל אביב כמשפחת מהגרים רוסים ש”זכתה” לתואר המפוקפק “הגרים”, עשו בני המשפחה כל מה שלעיל ידם בכדי להיות כמו כולם, ולזכות בכרטיס חבר במועדון “אדוני הארץ”. אולי משום כך שאפו תמיד להמצא בקידמת הבמה, בחוד החנית. כל ששת בני הדור הראשון של משפחת אגייב שרתו את המולדת החדשה שלהם כבני הארץ, באהבה, בהקרבה ובמסירות רבה ואף חרפו את נפשותיהם בכל מלחמות ישראל.  אך האל אמר: “אני אבחר את השעה ואת הקרבן”.
יעקב הבן השלישי של רודיון וקטיה אגייב, מראשוני הפלי”ם, מדריך ומפקד במחלקה הימית של ההגנה, היה הראשון שהאל דחה את קורבנו.  בחודש פברואר 1941 התנדב ביחד עם עוד חמישה לוחמי פלי”ם לצאת לאיי יוון למשימת “התאבדות” מטעם ה- SOE ( מינהל המבצעים המיוחדים של הצי הבריטי ) וההגנה.  בזמן שיעקב וחבריו פעלו מעבר לקוי האויב בנמלי הים התיכון, זרעו שם הרס וחורבן וחרפו את נפשם ביודעם שאין להם סיכוי לחזור הביתה בשלום, יצאו 23 מחבריו וחניכיו מהמחלקה הימית למשימת חבלה בבתי הזיקוק של טריפולי בסוריה, משימה שממנה לא שבו. האל השיב את יעקב לחיק אימו בריא ושלם אחרי חמישה חודשים של פעילות קומנדו נועזת ואילו את חבריו, כ”ג יורדי הסירה, הטביע במצולות.

מרדכי, בן הזקונים של המשפחה שירת בגדוד הרביעי של הפלמ”ח. יחידתו נלחמה בפרוזדור ירושלים. בינואר 1948 נשלחו לוחמי היחידה שלו לתגבר את גוש עציון הנצור. מרדכי היה אחד הלוחמים שהתנדבו למשימה אולם בשל עבירת משמעת העניש אותו מפקדו וגרע אותו מרשימת משתתפי המשימה. את קורבנו של מרדכי דחה האל באלגנטיות ואילו את 35 חבריו ורעיו, ל”ה הלוחמים שלח למותם ההירואי. מאוחר יותר בקרב על הקסטל שלח לו האל מסר נוסף כאשר כדור סרט את מצחו ותלש את כובע הגרב מראשו. המסר היה ברור: “אותך יכולתי לקחת אבל לא רציתי!!”.

גם משה, הבן החמישי של המשפחה שירת בחטיבת הראל של הפלמ”ח והשתתף בקרבות הקשים שעברו על החטיבה. בקרבות כיבוש העיר לוד, במסגרת מבצע דני, מצא את עצמו בתוך בית עומד פנים אל פנים מול לוחם ערבי שירה לעברו ראשון והחטיא לפני שמשה שילח בו צרור מהסטן. הפעם דחה האל את הקורבן כאילו אמר לעצמו: ” אחוס עליו בינתיים אבל אעמיד אותו למבחן אחר כך”.
ואכן, כעבור 25 שנים מאז חירף משה את נפשו בקרב על כיבוש לוד ושרד, גבה האל את חובה הישן של המשפחה, או אם תרצו נתן לה את כרטיס הכניסה למועדון משפחות השכול העצום של הארץ הזאת.  יגאל בן משה ולילי, ילד החמד של המשפחה, נפל בקרב על גדות תעלת סואץ והוא רק בן 21 . יגאל שירת בחיל השריון וכאשר פרצה מלחמת יום כיפור, מספר חודשים לפני שחרורו המיועד, היה מוצב בבית הספר לשריון כמדריך מקצועות הטנק. יגאל הצטרף ליחידת השריון שהוקמה בחופזה ומכל הבא ליד – טנקים, נגמשי”ם, נשק ולוחמים שלא היו משובצים בחטיבות השריון האורגניות, התארגנה במהירות ותוך מספר ימים יצאה לחזית תעלת סואץ לעזור בקרבות הבלימה הקשים. יגאל שובץ כמפעיל מא”ג ( מקלע ) סיפון בנגמ”ש התאג”ד ( איסוף נפגעים ). איתו בנגמ”ש היו הרופא הגדודי, מספר חובשים וצלם של דובר צה”ל בשם יואל נץ. מתוך עדותו של אותו צלם מתברר שיגאל נלחם באומץ לב בלתי רגיל, הפעיל את המקלע בהתלהבות רבה וצהל כאשר פגע במטרות רכב שנדלקו מפגיעות הכדורים שהמטיר.  במכתב שהגיע מיגאל אחרי מותו הוא מספר בהתלהבות על הקרבות שבהם השתתף ועל האש שהוא יורק לעבר האויב. נראה שיגאל, הילד התמים, לא שיער שבתוך מהומת אלוהים כזאת יש אפשרות שגם הוא יפגע.

בליל ה- 15 לאוקטובר 1973 כשהתקרב הגדוד למתחם “החווה הסינית” במטרה ליצור ראש גשר לחציית תעלת סואץ בכדי להכריע את האויב המצרי, כאשר עמד בראש זקוף בעמדת המקלען והפעיל את המקלע, פגע כדור בראשו של יגאל. יגאל נפל לתוך הנג”מש הישר לזרועות יואל נץ הצלם. זה הסב את תשומת לב הרופא שמיד התחיל לטפל ביגאל אך הפגיעה היתה קטלנית וכל נסיונותיו של הרופא להציל את יגאל לא צלחו. כנהוג בצה”ל, נאספים החפצים האישיים של החללים ומועברים למשפחה. כשהגיעו חפציו של יגאל לבית הוריו בחולון בחן אותם האב משה בפרוטרוט, ניסה למצוא איזה רמז על רגעיו האחרונים של בנו. בתוך מעטפת החפצים החומה מצא צרור מפתחות קטן מחובר ל”תופס מפתחות” עם לשונית מפלסטיק. משה בחן ביסודיות את הצרור וגילה לתדהמתו סימני נשיכת שיניים על לשונית הפלסטיק של הצרור. משה פיתח סברה שבטח יגאל סבל מהפציעה ומתוך יסוריו נשך את לשונית הפלסטיק. מחשבה זו גרמה למשה סבל רב והציקה לו רבות. לפני שנתיים, במהלך טכס יום הזכרון לחללי צה”ל כבכל שנה נאספנו ליד קברו של יגאל בבית הקברות הצבאי בחולון, ניגש אלינו איש צנום, לא מוכר והציג את עצמו: “שמי יואל נץ, ואני הייתי עם יגאל ברגעיו האחרונים, הוא למעשה מת לי בידיים” אמר. נזכרתי בלשונית צרור המפתחות עם סימני הנשיכה ושאלתי את יואל אם יגאל סבל במותו, ואם לא, מה פשר סימני הנשיכה. הוא סיפר שבמהלך מאמצי ההחייאה שביצע הרופא ביגאל הוא ניסה להחדיר צינורית הנשמה לפיו אך לסתותיו היו נעולות. ואז ניסה הרופא להעזר בלשונית הפלסטיק של צרור המפתחות שהיה מוטל לצידו של יגאל בכדי לפתוח את פיו וכך נוצרו סימני השיניים. על פי עדותו של יואל הצלם יגאל נפטר מיד מפגיעת הכדור בראשו ולא סבל כלל. לו רק היה אותו צלם מגיע לאזכרה בשנים הראשונות, היו נחסכים יסורי המוות ממשה אביו של יגאל.

יגאל לא היה הקרבן היחיד של המשפחה ממלחמת יום הכיפורים. המלחמה גבתה עוד קרבן. כמו במשפחות שכול רבות, האב משה היה הקרבן הנוסף. הצער והגעגועים שבהם שקע היו כה גדולים עד שלא יכול היה לעמוד בעומס ונשבר לרסיסים. שבע שנים אחרי נפילת בנו נפטר משה מסרטן. משה, השורש הראשון בישראל של משפחת הגרים הרוסים העמיק עכשיו מאוד לתוך אדמת מולדתם החדשה.